"דבר אינו משתנה עד אשר הוא זז". אלברט איינשטיין
מחשבות מעשיות בימי הקציר שבין פסח לשבועות.

יצאנו ממצרים.

עם הסכמתו (תחת לחץ פיזי לא מתון כלל, 10 המכות…) של פרעה יצאו רבבות העבדים היהודי למסעם בדרך אל הארץ שהובטחה להם. אולם על מנת להפוך לעם, ליישות קבוצתית חדשה, היה עליהם לעבור מסע בן 40 שנה במדבר. לא היה זה מסע קל, ולא רק בגלל החום, הקור, ותנאי השטח. על מנת להפוך לבני חורין, היו צריכים אבות אבותנו לעבור שינוי מעמיק במקום בו 'על פניו' רב ה"אין" על ה"יש".

באותו מקום שומם, חם וקשה, תוך כדי התקדמות והליכה, היה עליהם לשחרר דפוסים תרבותיים ישנים ואז לנסח ולהטמיע "תרבות ארגונית חדשה", לגבש מבנה ארגוני חדש, נורמות התנהגות ומערכת חדשה של כללים וחוקים, וההופכים אוסף אנשים- לקהילה ולעם. תהליך השינוי הזה הכרחי, ולכן לוקח העם את מיטלטליו ויוצא אל דרך ארוכה בה ישתנה 'תוך כדי תנועה'.
בדרך עברו העבדים לשעבר ארבעה שלבים הכרחיים של תנועה ושינוי (ראו הרחבה על נושא שלבי השינוי בפוסט "מקצבי תנועה ושינוי") בהם היה עליהם-
1 . לשחרר את הדפוסים הישנים וההרגלים שלהם ("סיר הבשר", ריבוי האלים, תפישת העצמי כרכוש של אחרים)
2. למתוח את עצמם אל תפישות, רעיונות וזוויות התבוננות חדשות (אל אחד זן ומפרנס, חופש תנועה ובחירה, מאוסף פרטים …לעם)
3. לשנות את דפוסי ההתנהלות הקודמים באמצעות אימון בדפוסים חדשים (re-patterning)
4. לחזק את הדרך החדשה באמצעים תומכים.

חשבו רגע, כמה קשה לכל אחד מאיתנו לעשות אפילו את השלב הראשון כאשר אנו נמצאים במקום אחד פיזית ורגשית. ועכשיו, דמיינו שאתם עושים זאת תוך כדי תנועה ממקום למקום בתוך סביבה לא מוכרת, מאיימת וקשה. מוביל אתכם אדם כבד-פה שנושא את דבר האל שנגלה לו בשיח בוער, ולפניו הולך עמוד האש/עמוד העשן. אינכם מכירים את המקום, אינכם יודעים כמה זמן תלכו ולאן תגיעו. הווייז יפותח רק בעוד 5000 שנה לערך, אין גוגל-ארץ, ואין לכם מושג לאן תגיעו, לכשתגיעו. אז במקום ובמצב הרגשי הזה- לכו תשתנו.
או…אז כאן נכנסת תוכנית העל של האל/הטבע/מה שאתם מאמינים בו, משום שההמשך, או הפועל היוצא של אמירתו של אלברט אינשטיין (למעלה) היא שהתנועה משנה אותנו. כאשר אנו נעים, אנו משתנים, בין אם במודע או לא, והשאלה היא עד כמה אנו רוצים לקחת בשינוי זה חלק פעיל. הגוף הנע מייצר ומשחרר הורמונים מעוררים והורמונים נוגדי סטרס, חומרי סיכה למפרקים, מעורר את הזרימה של נוזלי עמוד השדרה העוטפים ו"משמנים" את תאי המוח, ועוד דברים נפלאים שקורים בו ברמה הפיזית-הרגשית והמחשבתית. תנועה טובה מייצרת מצב פוטנציאלי טוב יותר ליצירה והטמעה של שינוי. אלא ש…רובנו מתקשים מנטאלית לעשות את השינוי כאשר אנו בתוך תנועה. ההשתנות המתמדת שמייצרת התנועה מבלבלת אותנו, ואנו נוטים לרצות לעצור לרגע את הכל כדי לבדוק איזה מין שינוי אנו רוצים/מוכנים, אנו מחפשים את הנייחות המרגיעה, את היציבות. רצון זה הוא טבעי לנו, ונכון, משום שכפי שאנו יודעים כיום מתוך התבוננות ולמידה של התפתחות תנועה, ומתוך פרקי "התנועה ההתפתחותית" בשיטת לאבאן-בארטנייף "יציבות קודמת לתנועתיות". כלומר, התינוק הרך צריך לחוות ולחוש תחושה של יציבות, על מנת שיוכל לנוע.

כמו אוסף האנשים שיצא בדרכו להפוך לעם, גם התינוק היוצא אל העולם מגיע כ'צרור איברים' שעדיין זקוק למסע על מנת להפוך "לעם", ליישות אינטגרטיבית מלוכדת, שיום אחד יהיה "אני". דרך תנועה הוא יוצר בהדרגה נתיבים חשמליים במוחו, המחברים בין חלקי הגוף השונים והמוח, וכך הוא יוצר בעצמו את התשתית העצבית-שרירית הנדרשת לתנועה ופעולה מורכבת בעולם. תשתית זו מתארגנת ב-6 דפוסי ארגון גופני, שלכל אחד מהם גם דפוסי רגש-חשיבה-התנהגות נלווים. בכל שלב צריך התינוק, וצריכה התינוקת גם להסתמך על הבסיס שנוצר בדפוס הקודם, וגם, במידת מה, להיות מסוגלת לשחרר את הדפוס הזה על מנת להתקדם אל השלב הבא. כפי שכבר נכתב: "על מנת להפליג לאוקיינוסים חדשים, עלינו להיות מסוגלים להתיק מבטנו מהחוף". על התינוקת להיות מסוגלת להסתמך על מה שכבר יציב בגופה ובסביבתה, היא זקוקה לסביבה תומכת ממנה תוכל לדחוף, ואז עליה להושיט ולמתוח עצמה אל השלב הבא, להתאמן על הדפוס החדש ולחזקו. המוכנות להסתמך על הסביבה תוך כדי תנועתנו כבוגרים באה לידי ביטוי גם כאשר אנו עושים תרגילים הדורשים איזון תוך כדי תנועה, כגון הליכה על חבל, ירידה ל'מאוזן' או עמידת ידיים. על מנת להתאזן עלינו להיות מחוברים מחד לקשר שבין מרכז הגוף שלנו וקצוותיו, ולמשוך את כל הכיוונים במידה שווה הרחק מהמרכז, ובו בזמן גם להפנות תשומת לב אל המשיכה הלאה מהגוף אל תוך המרחב, כך שנוכל ממש "להישען" על המשיכה המרחבית הזו.

בשיטת לאבאן-בארטנייף אנו מתבוננים על היחסים שבין יציבות/תנועתיות בפרספקטיבה רחבה יותר, המתייחסת לאופן בו אנו מסתגלים למציאות של חיינו ומתמודדים איתה דרך מספר תמות תנועתיות, ואחת מהן היא דרך התימה של יציבות———- תנועתיות. בתימה זו אנו מתבוננים על האופן בו אנו מתמודדים עם הסוגיות שבמציאות חיינו דרך הפרופורציות והאיזון שבין יציבות ותנועתיות- הן מהבחינה התנועתית 'גרידא' והן מבחינת האופן בו אנו תופשים את האירועים והמרכיבים היומיומיים של החיים, כגון מקום עבודה, הרגלים התנהגותיים. פרופורציות אלה הינן אישיות, וניתנות לזיהוי דרך השימוש התנועתי היומיומי והמורחב יותר (ספורט, מחול, יוגה וכד') שלנו. את הבסיס לאיזון האישי הזה רכשנו עוד בשלבי הילדות המוקדמת שלנו, והם התפתחו במידה רבה מתוך האינטראקציה בין ההתנסויות התנועתיות שלנו, היחסים ומה שקיבלנו מסביבתנו האנושית הקרובה ובעיקר הדמויות המטפלות הקרובות והסביבה הפיזית בה גדלנו. זהו מערך איזון עדין שבתוכו התחלנו לגבש את ה"עצמי" שלנו, ובתוכו גם גישתנו אל סוגיית היציבות/תנועתיות בחיינו. לאחר שיצאנו מהביטחון העוטף של הרחם, נדרשנו בכל רגע להסתגל לשינויים ולהתפתחויות שהציעה סביבתנו. נזקקנו לעוגנים של יציבות- מגע עם האם/מטפל-ת, מזון, שינה וסיפוק צרכי ההגנה וההרגעה שלנו. כאשר קיבלנו כל אלה באופן קבוע ובטוח- יכולנו לפתח תחושת ביטחון, אשר יאפשרו לנו בהדרגה לצאת החוצה ממעטפת בטוחה זו, להתנתק מעט מאמא, להתרחק בזחילה, לפסוע לבד ובהמשך- להיפרד בפעוטון או בגן הילדים. מפרספקטיבה זו- יציבות קודמת לתנועתיות.
כבוגרים, ניתן לראות את דפוסי התנועתיות-יציבות שלנו באופן בו אנו נעים. למשל, בכיווני התנועה שלנו ובדגש המרחבי שאנו שמים בתנועה על מערכות מרחביות יציבות או כאלה שהן off-balance; בנטייה שלנו  לתנועה שחוזרת על מבנים קבועים (= דגש על יציבות), אל מול תנועה זורמת ומשתנה רבות (= דגש על תנועתיות); ניתן לראות יחס זה גם באזורים /חלקי גוף שמקובעים במקומם, אל מול חופש תנועתי של חלקים שונים.

בשיחה עם אנשים נוכל לשים לב למילים המבטאות היבטים של צורך ביציבות וקביעות, כגון "כזו אני, אין מה לעשות, זה כבר לא ישתנה", "הכי חשוב לי זה הפינה שלי בבית", "אני מבקשת לדעת מראש על כל שינוי", "אני צריכה לדעת שבועיים מראש מה להכין ליום ההולדת" אל מול ביטויים של תנועתיות, כגון "תבואו, וכבר נסתדר כך או כך, נזרום עם זה", "אחרי כמה זמן בבית, אני חייב לצאת קצת החוצה ולהוציא את האנרגיה שלי", "אני לא מסוגל להיות באותה עבודה יותר מ…חודשים", "אם צריך, אני יכולה להכין גם…וגם… רק תגידי".
ברמה של העם שיצא ממצריים, אנו יכולים לראות את הצורך שלו ביציבות בתלונותיו על חסרונו של "סיר הבשר", בקושי שלו לוותר על האל ה'מוחשי', הניתן למישוש, בסיפור "עגל הזהב". גם כאשר היציבות הייתה עבדות והתעמרות מצד פרעה, עדיין היא הרגישה כ"שד שאנו כבר מכירים". ניתן לראות כיצד מתקשים היוצאים ממצריים לשחרר את הדפוסים הישנים, על מנת שיוכלו למתוח עצמם לעבר אפשרויות חדשות, וכיצד נזקקים אלוהים ומשה עבדו לשכנעם באפשרות באמצעות מעשי נסים למיניהם- המן מן השמיים, השלווים ומים מן הסלע.
כאשר נפגשות הפרדיגמה של ארבעת שלבי השינוי והתימה הדואליסטית של יציבות ותנועתיות, אנו יכולים לבחון בכל שלב את התזוזה שלנו על קו המשך שבין יציבות ותנועתיות. למשל
1. האם אני מוכנה לשחרר את הדרך הישנה שלי? האם אני מוכנה לוותר על התפישה ש"כזו אני, אין מה לעשות…"? מה מתפישה זו אני צריכה לשמור כדי להרגיש יציבה דיי? אולי אסכים לחשוב ש "כזו אני, אבל אולי יש דווקא מה לעשות…?".
2. מה מידת החירות והתנועה שאני נותנת לעצמי כשאני מותחת עצמי לתפישות ורעיונות חדשים? האם אני מוכנה לנסות דברים חדשים בלי הכבלים של "מי שאני"?
3. איזו מידה אני מוכנה להתאמן בדפוסים חדשים? מהם הדפוסים החדשים והאם אני שמה תנאים, או "בוחרת להיות… גם אם זה שונה ממי שהייתי עד היום".
4. כיצד אני מחזקת את הדרך החדשה? איזה פעולות או מחשבות אני צריכה לחזק כדי להתמיד בשינוי? האם אני מוכנה להיעזר בסביבה, באחרים, להיתמך?

דרכים אלה, הדורשות ראשית- לשחרר, אחר כך למתוח ולהגדיל עצמנו, ואז לנוע בדרכים חדשות- מביאות עימן הרבה תנועתיות, ומעט סטטיות, ולכן אינן פשוטות לנו, בעיקר אם אנו מרגישים צורך להיאחז בקרני המזבח כדי למצוא את נקודת היציבות שלנו, אנו חוששים לצאת החוצה מהמרכז שלנו ולמשוך אל תוך המרחב שמחוץ לנו. אנו מחפשים להתייצב. העניין הוא, שפעמים רבות אנו 'מבלבלים' בין סטטיות ויציבות, ולכן אנו נוטים להיאחז בסטטי כדי להתייצב. מובן. גם העולם הפיזי שסביבנו מספק לנו תחושה שהסטטי הינו יציב, או שהיציב- הינו סטטי. מבחינה גופנית, אפילו יציבת הגוף, מהתקופה הוויקטוריאנית עד כאמצע המאה ה-20 נחשבה לדבר סטטי, אחיד, מעין "מקל מדידה" על פיו ניתן "ליישר" את כולם. אבל מאז, התפתחו תפישות חדשות, צמח תחום למידה הנקרא סומטיקה, גישות עכשוויות לתנועה וגוף מתייחסות ליציבה במונח 'יציבה דינאמית' Dynamic Alignment ולא במושגים של 'מנח', ולמדנו להכיר את חוקי הפיזיקה הקוואנטית האומרת, בין השאר – הכל אנרגיה, הכל נמצא בתנועה, כי בכל רגע אנו נמצאים בתנועה ביחס לכוח המשיכה של כדור הארץ, הנמצא אף הוא…בתנועה מתמדת ביחס לכוחות המשיכה של השמש והירח.

שיטת לאבאן-בארטנייף, מילכה לאון, תנועה התפתחותית, שפת הגוף, סדנאות תנועה, יצירת שינוי,

שינוי. גם הצבר הדוקרני יודע לשחרר, להשתנות ולפרוח

ומכאן עולה התובנה המבלבלת משהו: "אם הכל נמצא בתנועה ותנועה פירושה 'שינוי', אזי "השינוי הוא הדבר היציב ביותר בחיינו". או במונחיו של העם שיצא עכשיו מעבדות לחירות- ההשתנות שלו היא הדבר היציב ביותר בחייו. תובנה זו אינה פשוטה לנו, משום שאנו עדיין זקוקים מאד- פיזית ונפשית- ליציבות שתאפשר את השינוי. היציבות מעניקה לנו מנוחה ודרך להחליף כוחות. אם כך, "האם נוכל לאפשר לעצמנו להתרגל לרעיון ששינוי הוא מצב קבוע, ולתת לו לתמוך בנו בתוך ההשתנות המתמדת שמזמנים לנו החיים בכל נשימה, בכל תנועה, בכל רגע?". האם נוכל למצוא את היציבות שלנו לא כאנטי-תיזה לשינוי, אלא בתוך ועם השינוי? האם התנועה תוכל לייצב אותנו או כפי שהגדירה זאת אירמגארד בארטנייף, ממשיכתו של רודולף לאבאן: "היה מוכן לשינוי. הוא כאן על מנת להישאר". 

ימי קציר, אביב וקיץ שמחים, שנדע למצוא יציבות בתוך התנועה, רוגע ב"עין הסערה", ולהסכים להשתנות, כי אלה טבעם של החיים.

ולרוצים להתנסות בדרכי שינוי בתנועה- מוזמנים להציץ כאן ולבחור את ההתנסות המתאימה לכם ביותר.