לפני מיליון שנה כמעט (סוף שנות ה-80 של המאה ה-20) הגעתי ללונדון על מנת ללמוד מחול במרכז לאבאן Laban Centre. מעט ידעתי על המקום ועל מה שהוא מציע, ואיזו חוויה בדיוק תהיה לי במקום הזה, בו אבלה 8 שנים מהמשמעותיות ביותר בחיי.

למרכז לאבאן הגעתי בסוג של קפיצת ראש מושהית, או כפי שחברתי ליאת שפרמן מגדירה- בזריקת התיק אל מעבר לגדר וטיפוס בעקבותיו, שיטה המצריכה פיתוח מיומנויות תנועתיות ורגשיות תוך כדי תנועה, ולא תמיד ניתן לדעת מראש- לאיזה מיומנויות נידרש. סגנון התקדמות זה מאתגר ומרתק, אבל נדרש לו חוסן נפשי לא מבוטל.

לפני שהחלטתי לזרוק את התיק רחוק כל כך למדתי באקדמיה למחול בירושלים, בתוכנית משולבת משוגעת למדי, בה התמחיתי בו זמנית במחול ובספרות ובלשנות אנגלית, וכל זה תחת ה"גג" של החוג לתיאטרון, שחייב אותי גם ללמוד מוזיקולוגיה, ומה לא. במשך שנתיים תמימות ביליתי שעות רבות באוטובוסים בין קמפוס גבעת רם (האקדמיה) וקמפוס הר הצופים (החוג לאנגלית). היו לי אישורים מיוחדים לצאת משיעורי מחול 5 דקות לפני הסוף (שיט!! בדיוק בקפיצות הגדולות אותן מאד אהבתי) ולאחר כ- 10 דקות לשיעורי האנגלית, ולהפך. אינספור פעימות לב החסרתי בריצה אל האוטובוסים מכאן ומכאן ובדאגה שמא אפספס שיעור שלם בגלל פקקי תנועה. הייתי צריכה להיות מאורגנת מאד, תמיד מוכנה ועם מחשבה מחודדת, כדי להספיק לתפוס את כל מה שפספסתי ולהצטרף כאילו כלום. בחורף הייתי צריכה להילחם ברוח ובגשם הירושלמי, ובסוף יום מתוזז שכזה עוד לשבת לכתוב חיבורים על סונטות של שייקספיר, או להכין ריקוד לשיעור הקומפוזיציה. כיוון שגם אז הייתי "אני", שאפתי תמיד לעשות הכל "הכי טוב". עבדתי קשה מאד בכל אחד מהקורסים שלמדתי, נאבקתי כל הזמן להיות בחזית, בטופ. עמדתי תמיד בשורה הראשונה בשיעורי המחול, השתתפתי ודיברתי בקורסי האנגלית, עמדתי על פרשנותי הספרותית, הייתי נוכחת בכל רגע- אם בסטודיו ואם בכיתת הלימוד. הייתי פיצול אישיות רוקד. רגעי המנוחה היחסיים היו באכילה באוטובוס ומאוחר בלילה בחדר השינה שלי בדירה השכורה, אליו הגעתי ממוטטת בשעות הערב. אז עוד לא היכרתי את המילה סטרס, אך ללא ספק חייתי אותה.

בשנה השנייה ללימודים פגשתי את סיקי קול, חברתי היקרה, אשר זיהתה את פיצול האישיות הזה וסייעה לי להתחיל לחפש את הדרך הנכונה יותר עבורי. בגלגולי החיפושים שלי הגעתי למרכז לאבאן בלונדון, ולשם כיוונתי את זריקת התיק. עזבתי את הלימודים בירושלים באמצע, לקחתי לי שנת עבודה בתל אביב, בה לימדתי מחול ובלט לילדות, ניקיתי בתים, עבדתי במסעדה ובכל הצעת עבודה אפשרית, ועם הכסף שחסכתי נסעתי ללונדון.

נחתתי בלונדון – גוש שרירים קשוח [בנוסף לכל התניידתי במרחבי תל אביב-יפו באופניים (רגילות, אלא מה; את אלו החשמליות עוד לא המציאו, ואת אלה עם ההילוכים גנבו לי פעמיים)]. הייתי רגילה ומוכנה לעבודה קשה, מחודדת שכל ומאורגנת לכל צרה שלא תבוא (והן הגיעו מדי פעם, כמובן…).

ואז… התחילו הלימודים. פגשתי עשרות סטודנטים. הם היו צעירים ומבוגרים ממני, דיברו שפות שונות, הכירו סגנונות מחול דומים ושונים משלי, אבל אחד הדברים שבלטו לי ביותר היה שהם נעו במגוון איכויות תנועה שחלקם לא היה מוכר לי כלל. זאת אומרת, ראיתי אותן פעמים רבות, אך הן לא היו חלק מהרפרטואר האישי שלי. עכשיו, בתוך ההכרות האישית, הקרובה, בתוך זיליון השעות שבילינו כולנו יחד, בלטו לי איכויות אלה יותר ויותר.

אחד ממקצועות הליבה בלימודים היה קורס לימודי לאבאן (לימוד מעשי-עיוני של תורתו ושיטת העבודה של רודולף לאבאן ביישום למחול ולתנועה בכלל). התמזל מזלי ולמדתי אצל שתיים מתלמידותיו הישירות של לאבאן, אבל בינינו- בשלב זה עוד לא ממש הבנתי מה אני עושה בקורס הזה. לאחר כשלושה חודשים, הגענו לנושא איכויות התנועה, מה שקרוי בז'רגון המקצועי ה- Efforts. ושם נקלעתי אל קשת האיכויות ואל הבחירה שאנו עושים בין איכויות מתענגות ואיכויות לוחמניות. תנחשו באיזה צד הייתי…

לא ידעתי, לא הבנתי, לא הצליח לי להפיק את ה"מתענגות" האלה. הייתי לאחר 3 שנות מאבק-לימודים (ירושלים + תל אביב), שהגיעו לאחר שירות צבאי ב"גולני" בתקופת מלחמת לבנון הארורה הראשונה. וגם לונדון לא חיכתה לי רק בזרועות מלטפות. שעות בכיתי, בהתאמני על איכויות של משקל קל, של שטף זורם ומשוחרר, מרחב גמיש ומכליל-כל וזמן מתענג בהמשכיותו. נשארתי לבד בסטודיו, מנסה להבין בגופי ומוחי את הרעיונות החדשים האלה, חוקרת ומגלה את אשר מעוררות בי רגשית איכויות התנועה החדשות. עבדתי ובכיתי, בכיתי ועבדתי, ותוך כדי כך עיצבתי את עצמי מחדש, מקלפת שכבה אחר שכבה מהשריונות שבניתי במאבק רב. למדתי להכיר ולבחור אפשרויות קלות, זורמות, גמישות ונינוחות יותר בזמן כדי לבצע את המטלות שעומדות בפני; להשתמש בהן במערכות היחסים השונות, ללמוד ולעבוד בעזרתן. למדתי את כוחה של הרכות והזרימה. תחילה ביקרתי קשות את האיכויות הלוחמניות איתן הגעתי, ושאפתי לאמץ את האיכויות ההפוכות כשלי, אך בהדרגה למדתי להוקיר את היכולת שלי להפיק איכויות חזקות, ישירות, מהירות, ולהוסיף אליהן את האיכויות המתענגות יותר. למדתי לאהוב את עצמי, למדתי שכל אחד מאיתנו זקוק לכל מגוון האיכויות, כיוון שהמגוון, והיכולת להגיב לעולם בדרכים משתנות, הוא המאפשר לנו חוסן רגשי בתנאים של עולם משתנה תמידית. למדתי גם כיצד להכיר, לחקור, לתרגל איכויות חדשות ולהפוך אותן לחלק מהרפטואר שלי, ושל אחרים. ואת זה אני משכללת כבר יותר מ-25 שנה.

לכן, מה מאד שמחתי עם פרסומו העכשווי (7.9.17) של המאמר החשוב של קולגות יקרות, ד"ר טל שפיר מאוניברסיטת חיפה ורשל פאלניק-צחור מאוניברסיטת שיקגו, העוסק בפיתוח חוסן רגשי באמצעות ניתוח תנועה לאבאן. המאמר, המבוסס על מחקר אשר בחן קשרים בין צירופים של איכויות תנועה וביטוי רגשי, פורסם במגזין הנחשב Frontiers in Human Neuroscience ומציג הקשרים בין מרכיבי תנועה ספציפיים שזוהו על ידי לאבאן ובין רגשות ספציפיים, וטוען כי תנועה המבוססת על שימוש מודע במרכיבים ספציפיים יכולה לסייע לנו מחד להרחיב ולהעשיר את הרפרטואר המוטורי, ומכאן גם את הספקטרום הרגשי, ומאידך לווסת את עצמנו על ידי החלשת דפוסי-תגובה הרגליים והרגשות הנלווים אליהם. שפיר ופאלניק-צחור מציעות שלוש תיאוריות מתוך ניתוח תנועה לאבאן, היכולות לתמוך בתהליכי שינוי ולאפשר להם להיות חלקים ונינוחים יותר:

א. הסדר ההתפתחותי של רכישת מרכיבי התנועה- יכול לרמז לנו על הסדר המתאים להצגת מרכיבים חדשים להרחבת הרפרטואר הרגשי (זה לא חייב להגיע בדם-יזע ודמעות כמו אצלי…)
ב. התיאוריה של לאבאן בדבר הזיקה בין מרכיבי הדינמיקה (Effort) , מרחב וצורה יכולים לסייע בלמידה מוטורית של מרכיבים חדשים.
ג. התיאוריה של לאבאן בדבר המעבר ההדרגתי בין מרכיבי התנועה יכולה להבנות את השינויים התנועתיים, כך שהם יותר אורגניים ופחות פתאומיים.

היכרות מעמיקה עם עקרונות אלה מתוך שיטת לאבאן יכולה לסייע למטפלי תנועה וגוף, כמו גם למורים לתנועה או בכלל, לשים לב לסימנים התנועתיים והמילוליים של המטופל/תלמיד, להבחין בניואנסים של הביטויים הרגשיים, לחלוק מידע זה עם המטופל/תלמיד ולהציע הבניה מיודעת, מדורגת וספציפית לאדם של תנועה אשר תאפשר יצירת חוסן בחיי היומיום.
את המאמר כולו תוכלו למצוא בקישור הזה, והוא מכיל הרבה מעבר להיקף פוסט זה. הוא מעניין, חשוב ורלוונטי מאד לאנשי המקצוע עבורם גוף ותנועה הם מדיום של שינוי.

וכיוון שכשם שלא ניתן ללמוד לעשות אהבה בהתכתבות,

כך גם תנועה, או ניתוח תנועה, לא ניתן ללמוד ממאמרים, טובים ככל שיהיו-

הצטרפו גם אתם לקורס שיסייע לכם ללמוד כיצד לפתח חוסן גופני, רגשי ונפשי.

לפרטים ולהרשמה לקורסים הפרושים מצפון-צפון עד מרכז ונפתחים בסוף אוקטובר – לחצו כאן

ובחרו את זה המתאים לכם ביותר.

הרשמה בהנחה עד 25.9.17 בחצות.