הרבה דברים בשנת ההוראה הזו קרו אחרת מכפי שתכננתי וחשבתי.
“האדם עושה תוכניות…” אני מזכירה לעצמי, ומיד מודה על כל מה שהספקתי והצלחתי לקיים,
בשנה הכל כך קשה הזו – לאומית ואישית.
קורסים שתכננתי והקדשתי הרבה זמן למיקומם וארגונם – לא קיבלו גוף, בסופו של דבר.
קורסים או סדנאות שנהגו בספונטניות – חלקם קרו, ובאופן אחר משחשבתי.
קורס התפתחות המוח והתנועה עם עומר הירש – התקיים גם התקיים, ובהצלחה, ולמדנו ממנו הרבה להמשך.
סדנה שההרשמה אליה התמלאה עד אפס מקום עם פנים ושמות מוכרים וחדשים- נדחתה בגלל הטיל האיראני האחרון, וכשהתקיימה – כבר היו בה פנים ושמות מוכרים וחדשים אחרים.
הסדנה בחיפה, שהיתה לה הרשמה טובה ונחמדה, התקיימה בנוכחות פנימית גדולה של כולנו, כשביום האחרון התמלאה לגמרי ההרשמה עם פנים ושמות שהצטרפו בשמחה ספונטנית.
היו רגעים רבים השנה שהרגשתי שאני מתקדמת קדימה ואחורה בו זמנית, פועלת בפול גז, אבל בניוטרל. הרביתי בפעולות, אך חלקן נוטרל על ידי כוחות מבחוץ, וחלקן…אולי על ידי כוחות מבפנים (?).
ואז, הגיעה הסדנה “בנוגע לעצמנו” עם רשל פאלניק-צחור, מורתי וקולגה ותיקה – סדנה שהתמלאה מלוא הצלחת והצליחה להתקיים במועדה בשמחה.
זו היתה סדנה למנוסים-יחסית, שעסקה באופן בו ‘משתלשלת’ התנועה לאורך השרשראות הקינטיות מנקודת מוצאה ועד סיומה. בסדנה חקרנו את האופן בו נותן לנו השלד מבנה וכיוון לפעולות שאנו מבצעים, ובאופן בו עוברות הפעולות דרך הגוף.
התחלנו בשאלה שהביא.ה כל משתתפ.ת לסדנה, כשחלק מהמטרה היה לפגוש את דרך החשיבה וההתייחסות הלאבניסטית לשאלות/ כאבים/ קשיים – בין שהם תנועתיים ובין רגשיים או התנהלותיים. תפישות היסוד שנמצאות בבסיס דרכי החשיבה הן חלק מהייחוד של שיטת לאבאן-בארטנייף.
רשל, שהיא גם מטפלת מוסמכת בשיטת אלכסנדר, ובעלת עולם דימויים עשיר ומגוון מאד, היא אלופת התיאורים הציוריים של הגוף והתנועה, מעין מאיירת בתנועה.
פתחנו בהתייחסות המוכרת לשלד כפיגומי-המבנה של הגוף, אשר כמו כל מבנה על פני כדור הארץ – מחובר בקשר ישיר אל הגרביטציה. השלד נע ו”עושה את עבודתו” באופן טבעי. הוא סוחב את משקל הגוף ותומך בו (ובנו) ובאופן עקרוני -אינו מתאמץ. ככל שהוא ‘סוחב’ יותר משקל – מתחזקות העצמות.
השרירים הם אלה המניעים את השלד. כאשר השלד אינו מכוונן ביחס לגרביטציה – אנו מפעילים את השרירים המניעים אותו באופן שאינו מטיב ואז קורות הפציעות ומתחילים הכאבים.
את שרירי השלד חילקה רשל ל-2 הסוגים המוכרים – אגוניסטיים ואנטגוניסטיים – וכינתה אותם בשמות של דמויות ידועות מהסרטים המצויירים של פעם, אלה שמכרו לנו שתרד יעשה אותנו בלתי מנוצחים, וכך הובנו במוחנו לא רק שמות ומיקום של שרירים שונים, אלא גם מערכות היחסים המורכבות שבין ברוטוס ואוליב-אויל מסרטוני ‘פופאי’ הזכורים למי שגדל עם טלוויזיה שחור-לבן, מערכת היחסים שבין מי שלוקח, מי שנותן, מי שלא משחרר ומי שמרפה הכל.
חושבים שזה רק שרירים? אז תחשבו. שוב.
כשהיו לנו גם שלד וגם שרירים – התפנינו להניע אותם ב”פעולות האנטומיות”: כפיפה, יישור/פשיטה, רוטציה וכפיפה צידית. התחלנו לשחק איתן ולחפש אותן בדרכים שונות, באזורי גוף שונים, בצירופים שונים, מהירויות שונות ועוד ועוד. ניסינו אותן ביחס לעצמינו, ניסינו אותן ביחס לסביבה הפיזית ולאנשים אחרים. השתמשנו בהן ליצירת תקשורת וכדי להנכיח את עצמנו בעולם. וכל הזמן הזה היינו בקשב עם האופן בו נעה התנועה דרך השרשראות הגרמיות: היכן היא עוברת ולאן, היכן היא נתקעת, ולאן היא בורחת כשהיא יוצאת מהקווים.
למדנו לשים לב מבפנימה מתי אנחנו מתאמצים יתר המידה, וכיצד לכוונן את עצמנו דרך תחושת מפרקי הלסת, הנשימה, תחושת המשקל המתמסר לרצף ולקרקע.
למדנו לשים לב מתי אנחנו לא מסיימים פעולה עד הסוף לאורך השרשרת, למשל, כשרוטציה המתחילה בזנב ונעה כלפי מעלה נתקעת באזור הצוואר, ומתי אנחנו מבצעים 2 פעולות בו-זמנית גם כופפים וגם פושטים בו זמנית, מה שמייצר מתח ומאבק בין 2 הדמויות מהסרטונים המצויירים, ואיך בשביל להשלים את הפעולה האנטומית צריך לפעמים לבקש מהחזק בין השניים לוותר קצת כדי לאפשר עוד קצת כפיפה ללא כאב. למדנו להתבונן ולשים לב למה שקורה בין עצמות ושרירים בנקודה מקומית בשרשרת (בדומה ליחסים במשפחה) ומה קורה בשרשרת כולה (בדומה ליחסי המשפחות השכנות ב’שכונה’ בה אתם גרים).
למדנו שכל בחירה תנועתית היא אסטרטגיה שבאה לענות על צורך או רצון; שלרצונות שלנו יש כיוון פעולה; למדנו שכאשר הפעולה, המטרה, הכוונה או הרצון לא ברורים לנו, אנחנו נתקעים מבולבלים בין ברוטוס ואוליב בפעולות שכופפות ופושטות באותה שרשרת קינטית, שכאשר אנחנו מודעים לכיוון ומתכוונים אליו (בלאבאנית קוראים לזה spatial Intent) – הפעולה ואיכותה משתנות; למדנו שמאבק כוחות עשוי להגיע שוב ושוב לאותה התוצאה, כיון שהחזק לרוב ינצח, ושאם זה לא מפיק את התוצאה הרצויה- צריך לפעמים לשנות אסטרטגיה.
למדנו שאסטרטגיה שחוזרת שוב ושוב- יכולה בפני עצמה להפוך ל’בריון השכונתי’, ושאם אנחנו רוצים לשנות אסטרטגיה – צריך לפעמים “לדבר עם הבריון”, להבין את הצורך שלו (אולי הוא החליט להגן עלינו ויהי מה מפני איום שחלף מזמן) להודות לו ולחפש דרך חדשה.
בעזרת ידיים של בת זוג למדנו להרגיש את הזרימה של הפעולות מחלק לחלק, ולמדנו להניח כפות ידיים בכוונה פנימית לתת תחושת-כיוון אפשרי לבת הזוג, כיוון הנמצא כבר בתוך הגוף, ללא כוונה לתקן אותה. הידיים הונחו כדי שתוכל לחוש בפוטנציאל שאולי יוגשם היום, ואולי בפעם אחרת. באנו לסייע בהיותנו שם, לא בעצה, הדרכה או תיקון.
למדנו על המקצב ההורמונלי של הסטרס, שנע בגל עולה ויורד, ושטראומה היא מצב בו הגל ההורמונלי אינו יורד ונוצרים חוסר סדר וארגון במקצב הסטרס. מצב זה מפזר את התודעה שלנו, ויש בו חוויה של “יש משהו שאני חייבת לעשות אבל אין משהו שאני יכולה לעשות כדי להשלים את הפעולה”. הגוף שולח דם אל השרירים הגדולים והחזקים, אבל גם חסרי התחושה, שיודעים פחות טוב מאחיהם העדינים יותר, מה לעשות ובאיזו פעולה לנקוט. אנו יוצאים מקואורדינציה, מנסים לעשות פעולות “בכל מחיר”, ונוטים לבצע כמה פעולות בו זמנית על אותה השרשרת (רוצים לנוע קדימה, אבל מפחדים להתקדם ולכן מושכים אחורנית) ובכך גם מעצימים את הסטרס וגם מסתכנים בפציעה.
כאשר, דרך כיוונון נכון, אנו מחזירים את הקואורדינציה, אנו מאותתים מהגוף למוח – שיש קואורדינציה, דבר אותו המוח מפרש כ “אמממ… מעניין, אם יש קואורדינציה, אז כנראה שאני לא בסטרס”, ומוריד את הפרשת הורמוני הסטרס ומאפשר איזון וויסות הורמונלי.
זהו מודל פעולה של Bottom-Up.
הסדנה, שהתקיימה בסטודיו המכיל והמאפשר של אורית זמיר בהוד השרון, הניחה לנו להיות; לחוש מקום, כיוון ודרך; איפשרה לנו להרגיש, להתבונן ולהבין; והזכירה לנו שבשרשרת קינטית אחת נכון שתתבצע בכל פעם פעולה אחת, וכדאי שתשלים את פעולתה לפני המעבר לפעולה הבאה – כדי שאנרגיה, כוח, תנועה ורצון ישלימו את הפראזה שלהם ונוכל להתפנות לדבר הבא.
כל כך פשוט, כל כך מלא, כל כך מה שאנו זקוקים לו, וכל כך לא פשוט. הרבה תשומת לב והאטה של הפעולה ההרגלית נדרשות כדי שנוכל לחזור אל הפשטות, להתחיל פעולה אחת ולהביא אותה עד סופה. לסיים מהצלחת לפני שלוקחים את המנה הבאה.
ואם גם אתם רוצים להכיר את השרשראות הקינטיות, להתיידד עם הפעולות האנטומיות, עם השלד והשרירים, עם ברוטוס ואוליב, עם האופן בו דפוסי התנועה הראשוניים שלנו מנהלים אותנו גם היום, ועם האפשרויות לשחרר כאבים, לשכלל תנועה, להעשיר ולארגן את עצמנו במרחב חיינו – מהתנועה אל המוח – למה שלא תצטרפו גם אתם לקורס שייפתח באוקטובר:
“הביתה – לחזור אל עצמי כ-חדש.ה”. לחצו על הקישור.
שנלמד להבין את הפעולות שניתן ולא ניתן לבצע,
שנשחרר את מה שלא ניתן להשיג,
ושנשלים כבר את פעולת החזרת אנשינו כולם לבתיהם,
ונתפנה לפעולות הבאות בשרשרת.
אמן