מחקר חדש שהתפרסם במגזין האינטרנטי המקצועי של ארגון הפסיכולוגים האמריקאי ( APA PsychNet ) עוסק במחיר הנפשי שמשלמים מטפלים בעלי יכולות אמפתיה גבוהות, אשר טיפלו באנשים שניצלו מאירועי ה- 7.10 .
את המחקר ערכו פרופ’ סימון שמאי־צורי וד”ר דנה שמאי־לשם, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, יחד עם הדוקטורנטית שיר פורת־בוטמן ופרופ’ עינת לוי־גיגי מאוניברסיטת בר־אילן. המחקר בדק האם אמפתיה, שהיא מרכיב חיוני ליצירת קשר טיפולי אפקטיבי, עלולה גם להיות גורם סיכון להופעת תסמיני פוסט־טראומה בקרב מטפלים שנחשפו לתכנים טראומטיים במסגרת עבודתם.
המחקר מצא כי כ-18% מהמטפלים (עו”ס, פסיכותרפיסטים ופסיכיאטרים) גילו תסמינים חריפים של פוסט טראומה שנוצרה כתוצאה מחשיפתם לפרטי סיפוריהם של מטופלים ששרדו את הטבח, מה שנקרא גם – טראומה/פוסט טראומה משנית.
החוקרות מעלות את הדילמה המורכבת של המטפלים, הנדרשים לחוש ולגלות אמפתיה כחלק משמעותי בתהליך הטיפולי מחד, אך מאידך – גילויי אמפתיה הופכים אותם עצמם פגיעים יותר להשפעת הסיפורים הטראומטיים של המטופלים. כאשר האמפתיה גבוהה (מה שקרה לרובנו, והרבה, נוכח העוצמה של סיפורי ניצולי ה-7.10), ו/או החשיפה לזעזוע של הסיפורים חוזרת על עצמה שוב ושוב – נוצר מצב בו המטפלים עצמם מתחילים לחוות מצוקות של טראומה.
מהי אמפתיה, היכן וכיצד היא נוצרת?
אמפתיה היא היכולת שלנו להבין ולהרגיש את רגשותיו של אדם אחר, כאילו אנו חווים אותם בעצמנו. היא כוללת זיהוי רגשות, הזדהות עם מצבו של הזולת, ולעיתים גם רצון לסייע לו. אמפתיה יכולה להיות רגשית – כאשר אנו חשים את רגשותיו של האחר, או קוגניטיבית – כאשר אנו מבינים את נקודת מבטו מבלי בהכרח להרגיש את אותם רגשות. היא ממלאת תפקיד מרכזי ביצירת קשרים בין-אישיים, בטיפול פסיכולוגי, ובחברה בכלל.
אמפתיה מתפתחת במספר אזורים מוחיים מרכזיים, כאשר כל אחד מהם ממלא תפקיד ייחודי בתהליך:
• נוירוני מראה – תאים מיוחדים שמופעלים כאשר אנו רואים אדם אחר חווה רגש או מבצע פעולה, ומאפשרים לנו “להרגיש יחד איתו”.
• האמיגדלה – אחראית על זיהוי רגשות של אחרים ותגובה רגשית למצבים שונים.
• הקורטקס הפרה-פרונטלי – מסייע בוויסות רגשות ובהבנת נקודת המבט של הזולת.
• האינסולה – מעורבת בתחושת הזדהות עם כאב של אחרים ובתגובה רגשית למצוקה.
• הצומת הטמפורו-פריאטלית – חיונית להבנת רגשות ומחשבות של אחרים, ומאפשרת לנו לראות את העולם מנקודת מבטם.
מחקרים מראים כי פעילות מוחית באזורים אלו קשורה ישירות ליכולת לחוש אמפתיה. ניתן לראות כי היבטים מסויימים, כמו שלב זיהוי רגשות של אחרים ותגובה רגשית שלנו – מתרחשים בחלקים ‘קדומים’ יותר של המוח, כגון האמיגדלה; ואילו וויסות רגשות והבנת נקודות מבט של האחר – מתרחשים באזורים ‘חדשים’ יותר, כגון הקורטקס, הפרה-פרונטלי.
באופן כללי, יכולות אמפתיה המשוייכות לקורטקס הקדמי הינן יכולות נלמדות ונרכשות. אנו רוכשים אותן מגיל צעיר מתוך החיים בקבוצות (משפחה, קבוצת השווים ועוד), ובאמצעות ערכים וחינוך שאנו מקבלים בגילאים הצעירים – אנו לומדים להיות אמפתיים לאחרים. כאשר התפתחות זו נעשית בסביבה ‘תקינה’, המכבדת גם אותנו וגם את האחר, אנו לומדים שלא לוותר על עצמנו ועל צרכינו לטובת צורכי האחר, שעם חוויותיו אנו מזדהים. זה חלק מתהליך הוויסות העצמי, כשאני ‘משגיחה’ על עצמי בתהליך ההזדהות עם האחר, לבל אהפוך אמפתיה לאחר לסימביוזה איתו. סימביוזה של מטפל.ת ומטופל.ת אינם מאפשרים טיפול והחלמה. תהליך הנפרדות מערב הן את החלקים הרגשיים של המוח והן את אלה הקוגניטיביים.
הבעיה היא, כפי שמספרת ד”ר ליאת יקיר בפודקסט המצויין שלה “Brain Story” היא שכאשר אנחנו בסטרס ובגוף מוזרמים הורמוני סטרס כגון קורטיזול, מתנתק הקשר בין האמיגדלה והקורטקס הפרה פרונטלי, והם מפסיקים לתקשר זה עם זה. כתוצאה מכך, החלק המוחי שלנו אשר חווה ומגיב רגשית לרגשות של אחרים – מתנתק מהחלק אשר יכול לסייע לנו לווסת את הרגשות שאנו מרגישים. כלומר, עקב הסטרס, אנו מרגישים, כפי הנראה בעוצמה, רגשות חזקים, ומנותקים מהיכולת לעשות לזה עיבוד קוגניטיבי מווסת.
אנחנו כאילו ‘נחטפים’ על ידי האמיגדלה שלנו המגיבה לאמיגדלה אחרת. ואין מי שיווסת.
אז איך, בתפישת התנועה הסומטית האינטגרטיבית (בשיטת לאבאן/בארטנייף), שומרים שלא ‘להיחטף’ על ידי מצבים רגשיים/ האמיגדלה של אחרים – מטופלים ו/או בני משפחה?
בסיס ראשוני טוב הוא ארגון וטיוב החיווט העצבי כך שיאפשר הורדה של רמות הסטרס, כך שנוכל לשמור על הקשר בין האמיגדלה ובין המוח החדש, המווסת. לכך מתווספים היכולת לפתח נוכחות בגוף, לחוות את עצמנו באופן מלא, להיות בתנועה קשובה עם אחרים ולאפשר לעצמנו וויסות-הדדי בסביבה תומכת ובלתי-שיפוטית.
יכולות אלה אנו מפתחים מתוך עקרונות יסוד של תנועה סומטית אינטגרטיבית, הבנויים באופן התפתחותי, ומאפשרים לנו לחזור אל תנועה ראשונית, פשוטה, ועם זאת – אפקטיבית מאד. הארגון ההתפתחותי ‘מחקה’ חלק מהמהלכים שעשינו בגיל צעיר מאד, צעד אחר צעד, והוא מחזיר את הגוף לחוויות יסוד של חיבור לעצמנו ולעולם, תחושת מסוגלות, סקרנות בריאה, התרחבות אל העולם ויצירה. יסודות אלה גם מווסתים מצבים קיימים וגם בונים תשתית של חוסן אישי וקבוצתי.
דרך כל אלה אנו לומדים להכיר את האמפתיה הגופנית-תנועתית, אם כל האמפתיות, להשתמש בה ולפתח אותה ככלי תקשורת עצמי ועם האחר.
החוקרות שחקרו את השפעת החשיפה החוזרת של המטפלים לסיפורים טראומטיים מאמינות כי יש חשיבות גבוהה בפיתוח תוכניות אשר יציעו למטפלים דרכי וויסות רגשי ועמידות. כמו בהנחיות הבטיחות בטיסה, בהן המבוגר חובש את מסיכת החמצן על עצמו, לפני שיחבוש לילדו (כדי שיוכל לטפל אפקטיבית בילד) – כך גם אנו המטפלים, חייבים כל הזמן לטפל בעצמנו.
כיוון שהתנועה היא שפת האם האמיתית שלנו, החזרה אל הגוף והתנועה יכולה להציע לכולנו – מטפלים מקצועיים, הורים, חברים, ושאר סקרנים – שער עוצמתי ויעיל לחזור דרכו לוויסות והחלמה.