לפעמים, הדרך אל יעילות, תפוקה גבוהה וסיפוק בעבודה – עוברת בדרך הארוכה יותר.

למה זה?

פוסט מעט ארוך- אבל שווה.

כהכנה לסדנאות והרצאות עתידיות, אני חוזרת עכשיו לקרוא פרקים בביוגרפיה של רודולף לאבאן ושל התפתחות השיטה הנקראת לאבאן/בארטנייף.

רודולף פון לאבאן (1879-1958),

רודולף פון לאבאן

שנודע כאבי המחול המודרני האירופאי, היה איש חזון, תיאורטיקן של תנועה ומחול ומורה שהשפיע על דורות של אנשי מחול ותנועה דרך רעיונותיו המהפכניים, אשר יצרו גשר בין אומנויות הבמה והמדע. הוא היה מאושיות התרבות, האומנויות והחברה בגרמניה שבין מלחמות העולם. הוא חקר את התנועה, המחול, התיאטרון והביטוי האנושי, פיתח כתב מחול, ניהל שני בתי ספר גדולים וידועים למחול מודרני ואף מונה ליצור את הכוריאוגרפיה לפתיחת אולימפיאדת ברלין 1936. זאת, עד אשר ראה יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, את החזרות לטקס הפתיחה אשר ‘חגג’ את המגוון והעושר התרבותי של העמים והחיים בגרמניה. מרגע זה, הפך לאבאן למוקצה. ספריו נשרפו, הוא הפך נרדף, ונמלט לאנגליה.

מקהלות תנועתיות בנוסח לאבאן

באנגליה החל לאבאן בחיים חדשים. כיוון שהיה איש אשכולות יוצא דופן, הוא הגיע מהר מאד לעבודה בתחומים שונים. הוא לימד מורים לחינוך גופני להבין את מרכיבי התנועה וכיצד להשתמש בהם בעבודה חינוכית-גופנית עם ילדים. הוא חזר ופתח מרכז מחול וחקר תנועה. אחד התפקידים המעניינים שנקרא אליהם לאבאן, היה לסייע ב’הכנסת’ (או מה שקרוי היום – ‘הטמעת’) כוח העבודה הנשי לבתי החרושת באנגליה. אנגליה, אשר נכנסה למלחמה, ורבים מגבריה העובדים גויסו – נותרה ללא כוח עבודה. הנשים, אשר עד אז עסקו ברובן בעבודת הבית, לא ‘התאימו’ לעבודה הפיזית הקשה עליה נשענה התעשייה. על מנת להצליח להכניס את הנשים לעבודה היה צורך ללמד אותן להשתמש בתנועתן באופן שיחפה על היעדר הכוח השרירי שעליו נסמכו הגברים. השנה – 1940 לערך, ועבודות שנעשו בלחיצת כפתור או מקלדת עוד לא היו קיימות כמעט.

 

בשלב זה התנהלו ויכוחים רבים בין מנהלי עבודה וראשוני היועצים הארגוניים על מהותה של ‘יעילות’. מילות הבאזז של המגזר העסקי, בגלל התפשטות הקאפיטאליזם לא פחות מאשר בגלל צורכי המלחמה, היו ‘ייעול’ ו’תפוקה’. כיוון שכל המנהלים והיועצים היו …גברים (כמובן), הרי שהגישות לייעול גרסו כי יש להפחית את מספר התנועות שמבצע כל פועל, או פועלת, בכל פעול ייצור, כגון איסוף מוצרים מסרט נע ואריזתם, או תליית צמיגי משאיות על וו לצורך מחזור ותיקון.

 

הפחתת מספר התנועות הנדרשות לפעולה היצרנית, גרסו המומחים- תאפשר תנועה יעילה יותר, מכאן גם העלאת התפוקה. מיקוד התנועה היה בפעולות העיקריות הנדרשות. מה שלא נלקח בחשבון, היה הצורך הגופני לשמור על טבעה הראשוני של התנועה, ועל המקצב הטבעי שלה, הבנוי משלבי הכנה-פעולה-סיום ושחרור. מקצב זה מאפשר לגוף להתארגן לקראת המאמץ/פעולה הנדרשת ולשחרר את המתח השרירי בסופה. בלעדי מקצב זה של רגעי מאמץ ושחרור משתנים – נותר המתח השרירי גבוה כל הזמן, ובהדרגה לא יכול יותר הגוף לעמוד בזה. התוצאה של הצמצום התנועתי, כמובן, היתה עלייה קטנה ביעילות בטווח המיידי, אך תחלואה גבוהה בקרב העובדות, כאבי גב ומוטיבציה נמוכה לעבודה.

 

לתוך תפיסות אלה הגיע לאבאן, אשר החל עוד בגרמניה בפיתוח התיאוריה של איכויות התנועה (Effort) ומקצביה, והבין כי עיקר הבעיה נמצא בגישה המצמצמת את התנועה. במקום להוריד ולצמצם את מספר התנועות ואת הטווח שלהן, הוא אימן את הנשים כ-45 דקות ביום במשך מספר ימים, כיצד לנוע בטווחי תנועה משתנים ובאיכויות מנוגדות. האימון כלל מיומנויות שונות, אשר יושמו אחר כך בפסי הייצור בהתאם לעבודה של כל אישה. במקום להפחית תנועות, הוחזרו תנועות לרפרטואר. כך, למשל, לביצוע פעולה של לחיצה חזקה כלפי מטה קדמה תנועה של הרמת הזרוע מעלה והצידה בקלות, כהכנה למאמץ המרוכז הנדרש בפעולה העיקרית. פעולה זו הושלמה באמצעות תנועת שחרור קלה של השטף שנעצר בזמן הלחיצה. בנוסף, מדי פעם נדרשו הנשים להושיט יד למרחק ולהגיע לחלק הנמצא רחוק, כך שמתחו והאריכו את שרירי הגו והזרוע.

 

ההפתעה היתה שארגון זה של התנועה, היוצר מקצבי מאמץ שרירי משתנים, המתאימים עצמם לתנועת הגוף הטבעית, אפשרו לנשים לייצר יותר מוצרים בטווח הארוך, לעבוד לאורך יותר שעות מבלי להתעייף , ואף מנעו היעדרויות בגלל מחלות וכאבים. כאשר הרחיב לאבאן את מחקרו וכלל התייחסות להתאמה של עובדים ועובדות למשימות עבודה על פי אופיים התנועתי ויצר צוותי עבודה המשלימים זה את זה –עלתה לא רק התפוקה, אלא גם שביעות הרצון של העובדים מעבודתם, והמוטיבציה שלהם להגיע לעבודה ולעבוד. כאשר כל זה תוגמל גם על פי תפוקה – הסיטואציה היתה של Win-Win-Win.

 

ואיך כל זה מתקשר אליכם?

איך אתם מארגנים את פעולותיכם? מהם מקצבי העבודה שלכם? האם אתם עובדים עד כלות, ואז מתמוטטים לספה/מיטה?
האם אתם מצמצמים פעולות ‘מיותרות’ כדי להיות יעילים יותר?
האם אתם מסיטים מדי פעם מבט מהמסך, נושמים עמוק, פורשים ידיים ומסתכלים סביבכם?
האם אתם שמים לב לתנועה הכוללת שלכם, אפילו כשאתם ‘רק’ כותבים בלוג לאתר שלכם?
וכאשר אתם מלמדים שיעור תנועה. האם אתם מתמקדים בפעולה/ות העיקרית של התרגיל, או גם בשלבי ההכנה והמנוחה של הפעולה התנועתית?

מהם המקצבים הטבעיים של תנועתכם?

 

הגדולה של לאבאן היתה יכולת ההתבוננות שלו, הבנתו את טבעו של הגוף הנע ויכולתו להמשיג כל אלה באופן תיאורטי ומעשי. דרך אלה הוא יצר חשיבה מחוץ לקופסה בתקופה בה עמד העולם המערבי /אירופה בפני ניצחון או חידלון. הוא עמד איתן מול יועצים למיניהם, כיוון שהבין כי האדם אינו מכונה, ולכן זקוק ליותר מאשר חיסכון תנועתי. הוא יצור אינטגרטיבי הזקוק לתנועה אינטגרטיבית, העונה על מגוון צרכיו.

אז איך תהיו יעילים יותר?

הבינו את טבע הפעולות שלכם, השתמשו באיכויות מנוגדות כדי ליצור מקצבים הרמוניים וזורמים, והוסיפו תנועות ‘מיותרות’ כגון התמתחות, נשימה מורחבת והתייחסות מרחבית שהיא מעבר ל’נדרש’ על ידי מה שאתם עושים. תראו כיצד תתעייפו הרבה פחות, תהיו ממוקדים כשצריך, יצירתיים וחופשיים כשנכון, ושמחים יותר במה שאתם עושים.

אני, למשל, עוזבת אתכם כרגע, עולה על נעלי הספורט ויוצאת לגמוע אויר ולגמא מרחקים בטיול לפני שקיעה.

צ’או חברים.

 

שיטת לאבאן-בארטנייף מקדמת תנועה אינטגרטיבית, בריאה ומשקמת גוף ונפש.

אתם מוזמנים להצטרף לאחת הסדנאות ו/או הקורסים שלנו.

לכל הפרטים- לחצו כאן.