ביום שלישי, כשאנו התעסקנו בבחירות לכנסת בפעם המי יודע כמה, עם כל הסחי והגועל- הלך לעולמו עדו גינת, איש יקר, שהיה תלמיד תנועה ושותף לתנועה של אנשים רבים בארצנו הקטנה.

 

 

עדו נגע בליבם של רבים עם החיוך העדין שלו, כחול עיניו, יכולת ההקשבה הנדירה והשובבות הממזרית שלו. זכיתי ללמד את עדו מספר קורסים וסדנאות והוא תמיד איתגר אותי בשאלותיו ומחשבותיו ששלחו אותי לחקור עוד ולהשתפר עוד במה שאני עושה.

 
עדו סבל ממחלת ריאות אשר הקשתה עליו לבצע את הפעולה הראשונית והאחרונה שלנו על פני האדמה הזו, את הפעולה הפשוטה, הרפלקסיבית והמשמעותית ביותר בחיינו – לנשום.
לעדו אני מקדישה את פוסט חג הפסח הזה, כי לכתו מאיתנו מזכירה לי את מה שחשוב באמת:
להודות על כל רגע בו אני יכולה לנשום
בחופשיות,
ללא מאמץ
מבלי לחשוש שתיכף זה ייגמר.

 

להודות על כל רגע של התרחבות וצמיחה שמזמנת לי השאיפה,
איתה מתמלא המרחב הפנימי שלי באוויר רווי חמצן המגיע מחוץ לי –
מהעצים, מהצמחים, מהרוח והעננים.
להודות על כל רגע של נשיפה המאפשרת לי להתכנס חזרה,
לשחרר ולהוציא אל העולם את האוויר מתוכי החוצה.

 

 

וכך, בכל רגע בחיי, בכל רגע בו אני נושמת,
אני מקבלת מהעולם ומשתפת את העולם.
לעולם איני נפרדת מהעולם, לעולם איני לבד.
אין לי צורך לא לקחת ולא לתת, אלא רק –
לקבל ולשחרר.

 

 

כך הופכת הנשימה להיות פעולה של יצירה משותפת
שלי ושל העצים הפורחים בגינה שלי
שמייצרים חמצן עבורי ועבור שכני לעולם                                                                               ומקבלים פחמן דו חמצני ממני
וגם משכני.
בדרך זו אני ושכני יהיו מי שיהיו-                                                                                          הופכים לשותפים

 

 

ואיך זה, איך –
שכל כך קל לי לשכוח את הפשטות העצומה והגדולה הזו
וכל כך קל לשכוח להודות על זה, ולהיות שמחים.

 

 

לו רק הפנמתי, הפנמנו, את הדבר היסודי והפשוט הזה –
לו רק הסכמתי, הסכמנו, באמת לקבל, מבלי להתנצל,
מבלי לחשוב שלא מגיע לנו,
מבלי להאמין שהקבלה הזו צריכה להיקנות בעבודה קשה
או בתשלום כזה או אחר.

 

 

לו רק הסכמתי, הסכמנו, לשחרר ולחלוק,
לשתף את העולם באוויר הפנימי שלנו מבלי לחשוש
שיצחקו עלינו, שיחשבו שאנחנו משונים,
שאנחנו מעמיסים על מישהו אחר, שאנחנו מכבידים,
שאנחנו לא ראויים.
לו רק הסכמנו לקבל עלינו את כל התורה כולה:
נשמו עמוק.
היו נוכחים.
היו שותפים.

 

 

לא היינו יוצאים מעבדות לחירות?!!

 

חג חירות שמח, חבריי.

 

תודה לך, עדו, איש יקר,
נוח בשלום באשר הינך.