(בתמונה: מבט מבית ג’אן מזרחה חושף שכבות של נופים קדומים בקווי גובה, רוחב ועומק מרהיבים. צילום: יקיר גוטמן).

“החיים מפשיטים ממני שכבה אחר שכבה,

 

אתמול טיילתי עם חברים באזור המירון.

 

חול המועד פסח תשפ”ה,
מזג האוויר עוד לא התארגן על עצמו ולא ברור אם ללבוש קצר או ארוך,

אז לבשנו שכבות שנקלפו או נערמו- בהתאם לגובה ההר ועוצמת הרוח.

כמו הבגדים, גם השיחות – לבשו ופשטו שכבות וצורות שונות.

 

זה היה הטיול הארוך הראשון שלי בצפון, מאז ה-7.10 ההוא.
האוויר היה נקי, המרחב פתוח, ושקט, שקט, שקט.
יום בו פגשנו (כמעט) יותר אדמוניות חורש מבני אדם.

 

הדרך שהתפתלה מטה מבית ג’אן לתחילת נחל כזיב עליון, טיפסה דרך מפלי סלעים ל’עין הזקן’, להר הלל וחזרה לבית ג’אן – חשפה שכבות על שכבות של יופי וצבע.

הנוף בנוי שכבות מסוגים שונים – של אדמה וסלעים, של עצים ושיחים (אלונים, אלות וחרובים קשוחי גזע וענף וחרוצי קליפה; קטלבים שהשילו עתה את קליפתם, גזעם אדמדם וחלק למגע, וענפיהם כמו זרועות משורגות שרירים שעלו עתה מהמים ומזמינים ליטוף, עצי שזיף בפריחתם ועצי דובדבן בתחילת חניטתם), שכבות של לבלוב ופריחה – כלילי חורש בסגול לוהב, עוזרדים לבני פרחים, שלל מרגניות לבנות, נוריות צהובות ומלכת הפורחות – אדמוניות החורש.

החורש מוצל, אדמתו רכה למגע הנעל, מרוצפת עלים שנשרו זה מכבר. והדרך, שעודנה “נפקחת לאורך”, כורכר שנכבש והודק על ידי רבבות זוגות רגליים.
השקט כה נוכח, עד שזמזום החרקים נשמע למרחוק.

 

השקט עוטף את צמרות העצים, העוטפות את תכסית העלים הנושרים, העוטפת את העשבים והפרחים, העוטפים את שכבת האדמה הגלויה לעין, העוטפת את שכבת הסלעים, העוטפת את שכבות העומק, אשר פעם היו אולי חשופות וקרובות יותר אל פני האדמה לפני שכוסו בשכבות הזמן המצטבר, העוטפות את שכבות ליבת האדמה ממנה הכל התחיל אי פעם… חד גדיא.

 

ורק המבט מדי פעם אל פסגת הר המירון, המבט הנשלח החוצה מהגוף אל האנטנות והכיפות שעד לא מזמן היו מטווחות על ידי החיזבאללה, חושף לרגע את המתבונן אל שכבות עומק נוספות של חוויית החיים הישראלית, שכבות עומק של הגוף ושל הנפש פנימה.

 

דווקא המבט החוצה הוא המפגיש אותי עם השכבות הפנימיות, עם זכרון תגובות הגוף והנפש

להפגזות המתמשכות, לאיום הפיזי, לרעש, לבהלה ולצורך למצוא מחסה מיידי. שכבות שכוסו במהירות בחזרה על ידי שכבות היומיום הנדרש לתפקד.

השכבות שצמחו זו מתוך זו, ובאותה מידה – עטפו זו את זו, גרמו לי לחוש, להרגיש ולחשוב – את שכבות הגוף והתנועה.

תחילה – תחושת השרירים העוטפים מבחוץ, ובהמשך – פיגומי השלד,

רקמת החיבור, האיברים הפנימייים, הלב, מערכת העצבים.

אותה מערכת עצבים, שהיא היא תחילתו של היישות והמהות

של מה שאנחנו קוראים לו-  ‘אני’.

 

כי גם אנחנו, כמו הנוף, עשויים שכבות העוטפות זו את זו. שכבות, הנושאות ומספרות את סיפורן של השכבות הגיאולוגיות הפרטיות, הלאומיות והאוניברסליות. הגוף והתנועה מגלים לעין המתבוננ.ת את ההיסטוריה שלנו, את המתהווה ברגע זה, ואולי מרמזת גם על העתיד.

 

בליבת ההיסטוריה שלנו – בליבת התנועה-

שוכן גרעין תחילת התנועה הראשונית,

זו שהניעה אותנו עוד לפני שידענו

שנוכל יום אחד ‘לרצות’ או ‘לבחור’ תנועה –

גרעין הרפלקסים הראשוניים, ה’פרימיטיביים’,

וגרעין המוח.

 

עוד לפני שהגחנו מבטן האדמ.ה (‘אמא’), וביתר שאת אחרי הגיחה – התחלנו לנוע בעזרתה של מערכת העצבים (המוח והעצבים המשתרגים ממנו, כמו ענפי הקטלב, אל כל חלקי הגוף). התנועה הגיעה כתגובה לגירויים שהגיעו אלינו מהסביבה הקרובה יותר (בתוך הגוף של אמא שהכיל אותנו) והרחוקה יותר (מחוץ לו). התגובה שלנו לגירוי היתה רפלקסיבית, נטולת חשיבה ובחירה. והיא חזרה כך, עד אשר היא ‘חרצה’ נתיב מוחי-גופני חדש. כך, מתוך שלא בחרנו כיצד להגיב, יצרנו מערכת נתיבים (כמו ערוצוני-מים בתחתיתו של ואדי), היוצרים מערכת תקשורת המאפשרת זרימה והתפתחות מחד, וחוזרת ומפתחת את המערכת ואת המקור שלה (המוח), מאידך. במקביל ובעזרת התנועה המתפתחת, מתפתחים חלקי המוח בסדר שיש בו הגיון פנימי ומרחבי, בהובלת צד ימין ואח”כ צד שמאל, כשכל מיומנות נרכשת מהווה יסוד למיומנויות הבאות.

 

כמה חוכמה, כמה תבונה ובינה (אורגנית לגמרי!!) יש במערכת שעל גבה נבנו שכבות החוויה שלנו כבני אדם חיים, חושבים ופועלים בעולם.

 

אלא מאי, שלעתים, אותן שכבות ליבה, אותו תהליך התפתחותי מרפלקסים לתנועה, חשיבה, רגש ופעולה – לא מתנהל לגמרי כתקנו. רפלקסים לא משלימים את התפתחותם כראוי ונשארים ‘תגובתיים’; לעיתים, סדר התפתחות המוח וחלקיו – אינו מתנהל בכרונולוגיה ה’נכונה’, והשכבות אינן יכולות להיבנות נכון זו על גבי זו. לעתים, מתרחשים אירועים הגורמים למעין ‘תזוזה של שכבות גיאולוגיות’ או ל’התפרצות געשית’ כלשהי, המשאירות את השכבות סתורות ופרועות, נתיבים נחסמים בדרכם והתקשורת הפנימית והחיצונית משתבשת.

 

שיבושים אלה אנו פוגשים סביבנו בכל יום – אצל ילדים ומבוגרים – המתקשים לשלוט ולנווט בקלות את תנועתם, לייצר תקשורת אפקטיבית עם הסביבה, להבין תהליכים פנימיים, ולנהל תהליכי חשיבה ותפקוד רציפים. לשיבושים אלה יש שמות שונים (ADHD, ASD, אספרגר, ‘על הרצף’ ועוד ועוד), אבל המקור של חלקם הגדול נמצא בשכבות הליבה, שלא התפתחו היטב, ועתה עטופות בשכבות היסטוריות נוספות, חלקן כואבות ודאוגות ממפגש ‘מחוספס’ עם הסביבה.

 

בהר מירון אין זה מתאפשר בקלות, אך בגינת הבית, המוגנת והנוחה יותר לעיבוד, ניתן לעתים לחפור אל שכבות עומק, לאוורר, לבחון ולטייב אותן, לפני שחוזרים ומכסים בשכבות החיצון. כך גם עם הגוף והמוח – דרך התנועה ניתן להעמיק אל שכבות קדומות, לבחון, לתרגל ולטייב את שכבות הליבה, על מנת לחזור ולבנות עליהן את השכבות החיצוניות באופן שיאפשר תנועה ותקשורת זורמות יותר.

 

ואם כל זה מעורר אצלכם סקרנות, אם תנועה היא השפה שלכם,

אם אתם עובדים עם ילדים ומבוגרים אחרים –

היכנסו לקישור הזה

והצטרפו אלינו לקורס קצר החודר שכבות גיאולוגיות,

החוזר אל גרעינים התחלתיים

ונותן לנו תובנות וכלים לשכלל את מה שנתקע זה מכבר.