כשאני אומרת לאנשים שאת הלמידה הכי משמעותית בחיים אנחנו עושים דרך הגוף, אני רואה פעמים רבות שנדלק בעיניהם ניצוץ של סקרנות, לעיתים של ספקנות, ולעיתים – אני רואה שיורד מסך ביני ובינם. “הלכתי רחוק מדי”.
אז למה אני מתכוונת כשאני אומרת ש”הלמידה הכי חשובה שלנו קורית דרך הגוף?”
(וסליחה מ 51% מהאוכלוסיה על השימוש בלשון זכר. נשארו לי כמה פינות דינוזאוריות שכאלה. מן הסתם אותו תהליך בדיוק עובר גם על התינוקת, הילדה, הנערה והבוגרת, רק מהר וטוב יותר…. סתאאאם.).
החוויות הראשונות של מי שאנחנו מגיעות מהערוצים הסנסומוטוריים של גופנו, כלומר- מערוצי החישה והתנועה. שלא כמו הבמבי, הכלבלב ורוב היונקים האחרים, המסוגלים לפסוע את פסיעותיהם הראשונות דקות לאחר לידתם, אנו נולדים לעולם כיצור שהוא חיבור של איברים שונים ומערכות שונות, ללא בשלות לפעולה, ושהקשר ביניהם הוא קשר רפלקסיבי בעיקרו.
פעולות היניקה, הבכי, העיכול, התנועה – מתחילות כולן מרפלקסים המפעילים את חלקי הגוף ביחס לחלקים אחרים ולמרחב בכיוונים מסוימים ובאופנים מסוימים. אנו חסרי אונים ופגיעים לא רק כיוון שאנו כה רכים אל מול העולם הקשוח, אלא גם ביחס לעצמנו. איננו מסוגלים לשלוט בחלקי גופנו. בשלב רפלקסיבי זה לחלק הגוף אין תנועה רצונית. בשלב הרפלקסיבי אין לנו בחירה. על גירוי X יגיב הגוף בצורה Y.
בהדרגה, תוך תהליכי ההתפתחות הראשוניים שלנו עולים אל פני השטח, מניעים לפעולה, רפלקסים שונים המפעילים את הגוף בצורה מורכבת יותר ויותר. הרפלקסים מפעילים את חלקי הגוף, כשכל רפלקס החוזר ומייצר תנועה החוזרת על עצמה – מתחיל לייצר במוח נתיבים מוחיים-גופניים, שהם הבסיס לתנועה הרצונית. מתוך החזרה על נתיב מוחי-שרירי נוצר דפוס תנועה לתוכו נטמע בסופו של דבר הרפלקס. אלה הם דפוסים של חיבור וארגון גופני, של תיאום בין חלקי הגוף למוח, של קואורדינציה.
כאשר נוצר דפוס תנועה, שהוא כבר רמה התפתחותית גבוהה יותר, המכילה תנועות שונות שיש להן עקרונות משותפים, נוצרות איתו גם אפשרויות בחירה, ולגירוי X יוכלו להיות עכשיו תגובות שונות, לא אחת ספציפית. במוח נוצרות סינפסות חדשות ואנו לומדים לבחור, לא רק להגיב. זו המהות של התפתחות, מעבר מסדר נמוך אל גבוה יותר, ויכולת בחירה נמצאת בסדר גבוה.
תהליכים אלה, בתבנית ספירלית, חוזרים ומופיעים, חוזרים ומשתכללים בתהליכי המעבר מינקות – לילדות – לנערות – לבגרות – לזקנה.
המורכבות מגיעה כיוון שתהליך התפתחות זה קורה בתוך שדה החיים בו נמצאים התינוק-הילד-הנער-הבוגר ביחסים עם הסביבה האנושית הקרובה המטפלת ועם הסביבה הפיזית בה הוא יכול לנוע ולגלות את עצמו. סביבה זו מהותית ביותר להתפתחותו, הן פיזית והן רגשית. התמיכה ו/או חוסר התמיכה או סיפוק הצרכים, החל מהפיזיים ביותר (החזקה רכה, תומכת ויציבה המאפשרת לגוף התינוק להרפות לתוכה, קשיבות לרעב, צמא, עייפות, סקרנות) מפתחים אצל התינוק את האמון והיכולת להיתמך הן על האנשים והן על הסביבה הפיזית ותתורגם בהמשך לדפוסי האמון בעצמי ובסביבה אצל הילד והבוגר. זה המקום בו תפישות סומאטיות ותיאורית ההתקשרות נפגשות.
בתהליך ההתפתחותי הנ”ל נוצרת תחושת הזהות העצמית שלנו מתוך איכות האינטראקציות שיש לנו עם האנשים בסביבתנו ומהאופנים בהם הם משקפים לנו את סוג העולם בו אנו חיים (“העולם מקום בטוח/ מסוכן/ קשה/ מאפשר” וכד’). דרך התהליך ההתפתחותי אנו מצמיחים ומפתחים תפישה מורחבת ומופשטת יותר של עצמנו, אך החוויות הסנסומוטוריות הראשונות יוצרות דפוס עמוק הממשיך ליידע ולעצב את התפישות שלנו, החוויות וההתנסויות שלנו לאורך חיינו.
מתוך רפלקסים חדשים, המייצרים התנסויות תנועתיות חדשות, כגון זחילת גחון על הרצפה, המצריכה התבססות של בהונות כף הרגל ברצפה, דחיפה מהן העוברת לאורך הגוף כולו עד להושטת הזרוע קדימה ומשיכה של עצמו אל מרחב חדש, סנטימטרים ספורים מהמקום בו היה קודם –מפתח התינוק תחושת מסוגלות וביטחון לנוע אל תוך מרחב בלתי ידוע, מקבל תחושה של יכולת להגיע אל דברים בכוחו שלו ומפתח את עולמו הרגשי ואת חווית העצמאות.
קוגניטיבית, הוא לומד על מרחב, מרחק, רחק וגודל יחסיים, על יציבות ועל תנועתיות, על טקסטורות וטמפרטורה של משטחים – כל זה דרך החוויה, באופן ישיר וללא תיווך, תוך יצירת המצע עליו תוכל להתבסס אחר כך הלמידה המופשטת בבית הספר.
כשהוא ממשש בידיו ומכניס חפצים לפיו הוא לומד על נפח, צורה, קושי ורכות, טקסטורות, טעם וריח של חומרים.
דרך רפלקסים הוא ילמד להושיט יד, לאחוז ולהרפות, לתפוס ולשחרר, וילמד לשלב אותם עם תנועות שלמד קודם לכן מרפלקסים אחרים. הוא ילמד להתמתח ולהושיט אל מחוץ לגבולות המרחב האישי הנוח שלו, לאחוז במשהו חדש, למשוך את עצמו אליו, או למשוך את הדבר אליו. זה יהיה הבסיס ליכולת שלו אחר כך להושיט את עצמו אל דברים בעולם, כמו גם אל רעיונות, תיאוריות ותפישות חדשות, למצוא אחיזה במוכר וחדש ולהתייצב על מנת למשוך עצמו אל הידע החדש.
בדרכו אל ישיבה, עמידה והליכה הוא יפתח ידע פנימי של יציבות מול ארעיות, חוזק וחולשה של דברים שניתן לסמוך עליהם ולהישען עליהם, ואלה שהינם “משענת קנה רצוץ”. 12 שנה מאוחר יותר, כשהוא ילמד את המשפט בשיעורי התנ”ך (שנות דור בחוויה ההתפתחותית) הוא יגיד לעצמו (מטפורית, ורק אם יהיה מאד קשוב לעצמו) “אהה… את זה אני מבין בעצמותי”. מה שנקרא Knowing in my bones.
כל למידה שתגיע אחר כך “תתישב” לתוך ועל גבי “ערוצי הלמידה” שנחצבו ועוצבו על ידי תנועת התינוק והילד, בשלב הטרום-מילולי שלו, בשלב בו למד מתוך התעוררות הגוף והאינטראקציה בין התעוררות זו, לפעולות שיצאו ממנה, לאינטראקציה עם הסביבה הפיזית והאנושית. בניגוד לחלק גדול מדרכי הלמידה המודרניות בכיתות ובחדרי ההרצאה, הלמידה המשמעותית ביותר שלנו, כמו בריאת העולם, מתחילה בפעולה. אנו מחווטים ללמוד דרך תנועה ולמידה דרך ועם תנועה מקדמת אותנו באופן ייחודי שאין דומה לו.
תחומי הסומטיקה (שיטות תנועה סומטיות, פסיכותרפיה סומטית) עוסקות בחיבורים שבין הדפוסים התנועתיים לבין אלה הרגשיים והמחשבתיים. הן נלמדות בהקשרים תנועתיים גרידא (פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר, פילאטיס), בשילוב תפישות רוחניות (יוגה, צ’יקונג) בהקשרים אומנותיים (באומנויות המופע), בתחומי החינוך והטיפול.
על פי ההקשרים וכיווני היישום, הן יכולות לעסוק יותר בתיאוריה או יותר במעשי, להתייחס במידה שונה לדפוסים הפסיכופיזיים אותם אימצנו מסיבות שכנראה שירתו אותנו פעם ואלה שאנו מעוניינים לפתח.
התרגול הסומטי מאפשר לנו להפוך את אותם דפוסים פסיכופיזיים הרגליים שכבר אינם משרתים אותנו ולהביא לידי מימוש את הפוטנציאל היצירתי שלנו בתוך שדה היחסים בו אנו עוסקים בעצמי, באחר ובקהילה. אנו מרחיבים את רפרטואר התגובות שלנו העומד לרשותנו לבחירה מתוכו ויכולים למצות את הפוטנציאל האישי באופן מלא ועשיר יותר.
התנסויות וחקירה סומטיות מאפשרות לנו לפתח יכולות רפלקציה, הבנה של אינטראקציות בין הדפוסים הפיזיים והפסיכופיזיים דרך דינמיקות תוך-אישיות ובינ-אישיות. דרכן אנו לומדים את מרכיבי היסוד של דרכי התקשורת של הגוף עם העצמי והסביבה, את היחסים המרתקים שבין התחושה של הגוף ובין ביטויו בעולם. אנו לומדים כיצד ניתן דרך הערוצים הגופניים-תנועתיים למצוא יותר זרימה ופחות מאמץ – גופני, רגשי ומחשבתי; לשחרר כאבים; למצוא יותר קרקוע וחיבור; להתגייס נכון לדברים שבהם נדרשת התגייסות ולשנות את האופן בו אנו מתנהלים בסיטואציות רבות בחיינו. כל אלה נתמכים יותר ויותר על ידי מחקרי המוח העדכניים ביותר, אשר תורמים להבנת המורכבות של יחסי מוח-גוף-נפש תוך הכרה עולה וגוברת של אנשי המדע בחשיבות התנועה להתפתחות היכולות הרגשיות והקוגניטיביות.
כשאנו מביאים איכויות של למידה סומטית – תשומת לב לתחושות הגוף, לרגשות, למחשבות; הכרה וזיהוי דפוסים, כיבוד הדפוסים, בחירה חדשה; תשומת לב לשינוי מכיוון פיזי, רגשי ומחשבתי; תשומת לב לצרכים הבאים – אל תוך חיינו, אנו מאפשרים ומעמיקים את הקשרים שלנו עם העולם החי והפועם של עצמנו, של סביבתנו ושל העולם. אנו מטפחים ומפתחים את יכולת החיות שלנו, את היכולת לחיות חיים במלואם, ובה בעת מפתחים את היכולת לחיות בקהילות בהן עוד אנשים מקבלים את הזכות לחיים מלאים. תנועות סומאטיות נמצאות בלב תהליכי שינוי ומאבקים חברתיים רבים בעולם כולו. תנועת Black Lives Matter היא רק אחת מהן.
היכולת לזהות-לכבד- לתרגל ולייצר שינוי היא אבן מפתח בהתפתחות שלנו כאנשים פרטיים ואנשי מקצוע. היכולת לזהות, לעצור ולעתים לבחור אחרת מתוך הבנה של מה שמפעיל אותנו היא חוויה מעצימה ממש. כיוון שהדפוסים הם פיסכופיזיים, אין מדובר בתנועת מחול או ספורט בהכרח, אלא בתנועה יומיומית.
מהכיוון המקצועי, למטפלים תובנות ולמידה סומטית יוצרות את המצע לעבודה עם לקוחות בקונטקסט המקצועי. לאנשי החינוך – עם תלמידיהם. להורים – עם ילדיהם לאורך תהליכי ההתפתחות. לא תמיד תהפוך התנועה למדיום העיקרי דרכו תעבדו, אך ההבנה הסומטית תאפשר התבוננות חדשה, יכולת להגיב מתוך בחירה ופחות מתוך רפלקס וערוצי גישה חדשים ומשמעותיים ביותר.