“…תנועה היא הדרך הראשונית בה אנו לומדים על קיומנו ועל העולם והיא מהווה בסיס לכל תהליכי הלמידה וההתפתחות בכל הרבדים של הגוף-נפש. ” (לינדה הארטלי)
כשנולדתי, היו לי ארבעה אחים גדולים יותר, ותוך ארבע שנים נוספו לי עוד שני אחים צעירים. הייתי החמישית במשפחה בת שבעה ילדים, כשהקרובים אלי ביותר מלמעלה ומלמטה – היו בנים. הייתי צריכה ללמוד לנוע, ומהר. תמיד היתה סכנה להיתקל במשהו זוחל על הרצפה, או מתעופף לעברך באוויר, והיה צורך לנוע אל והרחק ממהמורות החיים.
אמנם אמי סיפרה לי שאת שרשרת התנועה אל תוך המרחב – הזחילה, הישיבה, העמידה, ההליכה – התחלתי קצת מאוחר ביחס לאחיי הגדולים יותר, אך ברגע שהתחלתי, תוך שבועיים-שלושה עברתי מזחילה להליכה, ולמעשה, הגעתי לקו הסיום פחות או יותר עם שאר החברים בפס הייצור המשפחתי.
תנועה (וקריאת ספרים) הייתה, ועדיין, הצורך התמידי וגם התשוקה הגדולה ביותר שלי. וגם קריאה.
הייתי ילדה סקרנית ביותר, והתנועה הניעה אותי לכיוון מושאי החקירה שלי. התבוננתי על סביבתי כל הזמן, ולמדתי את תנועתה. זיהיתי אנשים על פי הליכתם, וסגנון הרכיבה שלהם על אופניים. זיהיתי תחושות של נוחות/אי נוחות עם אנשים על פי תנועתם. חיקיתי תנועת חיות (וגם בחיקוי קולות אני לא רעה…). ספרים קראתי בשכיבה על המיטה, במקרים הנדירים משהו בהם הם לא נבלעו בהליכה ברגל מהספרייה הביתה. יכולתי ללכת ולקרוא בו זמנית, מבלי להיתקל (כמעט) בשומדבר.
מבלי הכנה לכיתה א’, תוך חודש קראתי חופשי. ידעתי שבבית הורי עסוקים עם עוד שני אחים צעירים, ואם אני רוצה סיפורים- עדיף שאקרא אותם בעצמי. הייתי תלמידה מצויינת, אך דאגתי לעשות מספיק ‘בעיות’ בבית הספר, על מנת שישלחו אותי לשיעורים בקבוצה של ה’טיפול בתנועה’, בהם המצאנו את הריקודים המופלאים שלנו, וכל זמן שיכולתי לנוע ולגמוע מרחב – הייתי המאושרת בילדות.
אחר כך נפתחו חוגי המחול לילדים. באין ‘סטודיו’, רקדנו בחדר שרצפתו הייתה רצפת מרצפות רגילה, ובמקום בר בשיעורי הבלט, החזקנו בגב הכיסאות. בחורף היה קר על הרצפה אבל למי היה אכפת? את רצפות העץ הכרתי רק בגיל תיכון, לערך.
בתיכון רקדתי 3-4 פעמים בשבוע, שיעורים מקצועיים. תכופות סבלתי מכאבי ברכיים וגב, אבל מי ידע משהו על רפואת ספורט או מחול? מגמת מחול לא היתה בזמני, אז במקום בגרות במחול עשיתי עבודת גמר.
במקביל לכל אלה- הייתי אתלטית, ובימים בהם לא היו לי שיעורי מחול התאמנתי בריצה למרחקים ארוכים ו…בהדיפת כדור ברזל. מעט רקדניות שלמדו בלט היו גם אלופות התיכון בתלייה על מתח. (חחחח….).
התנועה והמחול היו המפלט שלי, הביטוי שחיפשה הנשמה שלי. התבוננתי, ראיתי, ספגתי, תמיד לקחתי על עצמי את התיקונים שנתנו המורים למחול לאחרים, וניסיתי להבין אותם בגופי. היה לי ידע מעשי רב, ועדיין- לא הבנתי כלום. אהבתי מאד ליצור, וביצירה ניסיתי לחקור את הדברים שנגעו בי, אבל האמת הייתה שלא היו לי באמת כלים, מלבד איזו אינטואיציה פנימית.
לאחר שנת שירות ושירות צבאי מלא מאורעות צבאיים ולאומיים קשים, חיפשתי את דרכי. לאחר 3 שנים נטולות מחול, הייתי צריכה לחזור ללמוד ‘ללכת’ (=לרקוד) כשנפשי מטולטלת עמוקות מהשנים האחרונות. ניסיתי כיוונים שונים, שכללו סדנת מחול, ושנתיים בתוכנית לימודים בירושלים, ששילבה לימודים באקדמיה למחול עם לימודים לתואר ראשון בספרות ובבלשנות אנגלית. תוכנית מטורפת, שכללה כארבעים שעות למידה בשבוע, שיעורי בלט בשמונה בבוקר ולילות של קריאה וכתיבת עבודות על שייקספיר, שירה אנגלית רומנטית, וכדומה. התרוצצתי באוטובוסים בין גבעת רם והר הצופים. הייתי עסוקה כל הזמן בחומרים שקיבלתי מבחוץ, מהמורים שלי שהיוו מקור הידע העיקרי, והייתי עסוקה בלהספיק לתפוס אוטובוסים. מעט מאד זמן היה לי להכיר את עצמי.
מגיל צעיר, בעודי נאבקת למצוא את המקום שלי בשרשרת המזון המשפחתית, ידעתי שאני רוצה לעשות את הדברים ‘אחרת’, שאני לא רוצה ללכת במסלול הרגיל, אבל על מנת לעשות עם זה משהו הייתי צריכה להבין מי אני ומה אני. בבחינת “דע מאיין אתה בא, ולאן את הולך…” או “דע את האוייב (?!)”.
לאחר שנתיים הבנתי שהתוכנית הזו אינה מה שאני מחפשת. התוכנית הזו היא הנציחה את הגישה הדיכוטומית, המפרידה בין גוף ותנועה לבין מחשבה. הפרדה זו היתה הסיבה בעטייה לא הפכתי להיות רופאה (כפי שהבטחתי לאבא ואמא שלי), כיוון שלימודי רפואה לא יכלו להשאיר זמן גם לנוע או לרקוד.
בתום שנתיים בתוכנית הלימודים, נדרשתי לבחור מסלולי לימוד גם בין מחול/תנועה וגם בין ספרות/בלשנות, והצומת המרובע הזה השאיר אותי תקועה באמצע. אז עזבתי הכל, ונסעתי בעקבות הסקרנות הבלתי נלאית שלי להגשים חלום ישן – ללמוד מחול בלונדון. נסעתי למרכז לאבאן, הקולג’ הגדול ביותר באירופה למחול עכשווי.
כשנה לפני תחילת הלימודים בירושלים, טיילתי עם חברה באירופה. כשהגענו ללונדון, הלכתי לבקר בבית ספר גבוה למחול, ואני זוכרת את עצמי עומדת במסדרון ומסתכלת דרך חלון עגול בדלת הסטודיו על שיעור המחול המתנהל בתוכו, כשחצי ממני כמהה עד כאב להצטרף, וחצי ממני אומר : “איך תוכלי ללמוד בלונדון?!”. הייתי מוכנה לעשות ה-כל בשביל זה, אבל לא האמנתי שאני מסוגלת. והנה, ארבע שנים אחר כך, עמדתי בפתחו של בית ספר גבוה ונחשב למחול בלונדון.
כבר בימים הראשונים ללימודים הרגשתי שריאותי מתפוצצות מרוב התרגשות. סופסוף חזרתי לנשום. הרגשתי שהגעתי הביתה, בית שיש לו אופק רחב וגבוה. סופסוף הסקרנות שלי התחילה לקבל מענה דרך תנועה. באמצעות שיטת לאבאן, אותה למדתי, קיבלתי מסגרות לחשיבה והתייחסות אותן נדרשתי להביא לידי יישום בשיעורי המחול השונים. קיבלתי ‘מפות’ לחקירה של התנועה- החוקיות שלה, המבנים שלה והמשמעויות האפשריות שהיא מייצרת ומבטאת עבור המתנועע. קיבלתי גם ידע תיאורטי רחב ועמוק מני ים. סופסוף התיאוריה נפגשה עם המעשה.
המוח שלי חשב תנועה ומשמעות, תוך כדי ביצוע, “חשיבה תוך כדי תנועה”. לא עוד פלייה, רלווה בסטודיו, ושייקספיר – בערב. עכשיו יכולתי לחשוב את מה שאני מבצעת, ולא רק על מה שאני מבצעת. סופסוף נפגשו אהבת התנועה שלי והסקרנות, הריקוד והקריאה.
המפגש עם שיטת לאבאן פתח בפני אפשרויות חדשות, שלפני כן אפילו לא ידעתי לכנותן בשם. כל ההתייחסות שלי לעולם התנועה וביטויה האומנותי, רגשי ומחשבתי- השתנתה, והתרחבה הרבה מעבר למדיום של המחול – אל התנועה היומיומית, אל עבודה עם שחקנים, עם מטפלים ועם סקרנים אוהבי תנועה למיניה, כמוני ואחרים. למדתי להשתמש בתנועה כריפוי, לא רק באינטואיציה.
מאז, כבר כמעט 30 שנה (?!!) אני מלמדת רקדנים לרקוד וליצור, שחקנים- לנוע ולהתבטא באמצעות הגוף והתנועה, מטפלים- להבין את מה שמספרים להם מטופליהם דרך הגוף, וכיצד ליצור שינוי באמצעות תנועה. אני מלמדת להתבונן בתנועה, לעשות אותה ולהיות בתוכה, לחוות אותה, להכיר את דפוסיה, חוקיה ומשמעותם, ובעיקר- להרגיש ולהבין את האופן בו הדבר הזה שאנחנו קוראים לו ‘אני’ או ‘עצמי’ – מגולם בתוך הגוף הזה ותנועתו.
כי יותר מכל דבר אחר, אפשרה לי התנועה, דרך לימודי שיטת לאבאן ושיטות סומאטיות נוספות, ללמוד להכיר את עצמי. כי, כמאמר רחל המשוררת, “רק על עצמי לספר ידעתי”, והתנועה, עבורי, היא הדרך לחוות את עצמי ואת הסיפור האישי שלי, ובה בעת-לספרו.

 

כמו מורי ועמיתי בשיטת לאבאן, גם אני מלמדת בסטודיו, תוך שימוש בלוח, מצגות, ספרים. אנחנו יכולים לזחול כמו תינוקות, לשכלל את דחיפת הבהונות מהרצפה, ואז- לעלות מעלה ולבצע קפיצה גבוהה יותר (אם אתם רקדנים). אנחנו מארגנים את מערכות הגוף כדי להשיג הליכה נינוחה ומקורקעת יותר (אם אתם מטפלים או אנשי תנועה), ‘תנוחת עץ’ יציבה יותר (אם אתם מורים ליוגה). אנחנו מרחיבים את הרפרטואר התנועתי שלנו בשימוש תלת מימדי במרחב, מתאמנים על איכויות התנועה ומוצאים את משמעותן האקספרסיבית, ומשתמשים באלה על מנת להרגיש “חיים” יותר במרחב חיינו; אנו לומדים לסייע למטופלים, או ליצור דמות על הבמה (בתחום המשחק).
יותר מכל שיטה אחרת בה התנסיתי (והתנסיתי במגוון רחב מאד), שיטת לאבאן מחברת אותי לחיים, כיוון שהיא עוסקת בתנועה דרך כל היבטיה – הביצועיים, היצירתיים, הרגשיים והמחשבתיים. היא נותנת לי כלים להתבוננות על האופן בו אני מתנהלת בחיי ומתמודדת עם המציאות , כמו גם כלים להרחיב רפרטואר זה. וכך גם בעבודה עם אחרים.
בשיטת לאבאן ניתן לעבוד באופן עצמי- על עצמנו, או עם אחרים – פרטני או בקבוצה.

 

להצטרפות לקורס לאבאן שנפתח בתשע”ט באזור המרכז- אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולמלא את פרטיכם.

להצטרפות לקורס לאבאן שנפתח בתשע”ט בגליל – אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולמלא את פרטיכם.

להצטרפות לקורסים עתידיים ולקבלת מידע – אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולמלא את פרטיכם.

לעבודה פרטנית על סוגיות/קושי/תהייה המשלבת גוף ונפש (כאב גב/רצון להגדיל טווח תנועה במפרק מסויים/חוסר הרמוניה כלשהו בין גוף ונפשו/משהו שעדיין אין לו שם אפילו) – לחצו כאן והשאירו פרטים.

שנה טובה וחזרה שמחה לשגרה.