שני סיפורים אנושיים אמיתיים וממשיים הגיעו אלי בבוקר החג (ראש השנה).
האחד, הגיע אלי במייל וסיפר לי על מורה ידועה, חשובה ונערצת בתחום שאני עוסקת בו. פסיכיאטרית אמריקאית, שהתמחתה בדרכים טבעיות וגופניות לעזור לאנשים רבים, והדריכה אנשי מקצוע רבים תחתיה- תמיד במאור פנים ורצון טוב. בגיל 94, כשהיא עדיין פעילה ועובדת, היא גילתה כי האדם שניהל את עסקיה והעסיק אותה, מעל בכספיה וגזל את חסכונותיה. היא נאלצה לעזוב את ביתה שעוקל על ידי הבנקים, וכעת, בהיותה ערירית, תלמידיה מגייסים עבורה סכום של כמה עשרות אלפי דולרים כדי לאפשר לה יחידת דיור קטנה בה תוכל לחיות את שנותיה האחרונות בחברת מטפלת מתנדבת.
הסיפור השני, מרגש עד עמקי הנפש, פורסם בעיתון “הארץ”, הוא סיפורה של יעל שוראקי, פיזיותרפיסטית ידועה של רצפת האגן ומטפלת בנשים רבות החוות תסמינים גופניים-נפשיים של גיל המעבר, אשר עקב אבחון לא נכון, לקתה בעצמה בתסמינים אלה אשר הובילו לדיכאון, ואף לאשפוז. כנגד עצות “מומחי השיווק” ובעלי המקצוע, יעל מספרת את סיפורה בפתיחות יוצאת דופן, בפשטות, באומץ לב ובחמלה – לטובתן של נשים אחרות.
שני סיפורים אלה, של נשים אשר מצאו את עצמן מעמדה של מורה/מדריכה/מטפלת בכירה ביותר נזקקות לתמיכה ועזרה של סביבתן הקרובה והרחוקה יותר, העלו בי את המילה ‘ענווה’ (ולא בגלל, חס וחלילה, שאני חושבת כי נשים משמעותיות אלה לקו בגאווה יתירה), אלא כתזכורת לעצמי בימים אלה של תחילת שנה (“בין כסה לעשור”), ימים טובים להתכוונות ולהתכווננות להמשכה של השנה.
כדי להבין לעומקה את המילה ‘ענווה’, שאלתי את עצמי בהרהורי הבוקר: “איך מרגישה ענווה בגוף שלך”? שאלתי, ונשארתי עם הגוף – להרגיש, לדמיין ולנוע.
בתוך הגוף, החל השלד לנוע, את “שירת העצמות”. לא אלה היבשות, אלא אלה הנסתרות בעמקי הגוף, המכוסות בשכבות של שרירים המייצרים כוח וגמישות, הנוטים להתאמץ ויכולים לקחת אותנו אל תוך הפעולה בעולם, כשלעתים הם מתנפחים מתוך גאווה, או מתמתחים הרחק כדי להדגים ולהרשים ביכולותיהם. העצמות, לעומתם, נסתרות מעין. הן מונעות באמצעות מערכת השרירים המחוברים אליהן בגידים, והן מוחזקות על ידי רצועות. על מנת למצוא את תנועת השלד, יש להרפות את אחיזת השרירים, לאוורר את מוצקותם, ולאפשר למשהו אחר, שאינו מבוסס מאמץ, להיות הגורם המניע את הגוף, משהו כמו ‘התכוונות אל המרחב’.
התנועה המגיעה מתוך מערכת השלד היא תנועה של מבנה נסתר, המחזיק את כל היופי הזה שהוא אנחנו, באמצעות המתח הנוצר בין חלקיו במשיכתם אל המרחב. זו תנועה המספקת לגופ-נפש תודעה של פשטות ושל בהירות מרחבית, מחשבתית ורגשית. דימוי שעלה בי היה תנועת העלה, מתוך רשת נימיו, הקשיחה משהו, שיש בה גם מבנה וגם פשטות וזרימה אל המרחב. זו תנועה שאין לה צורך להיחשף לאור על מנת שנכיר אותה.
וכפי שמצאתי בהגדרה המילונית למילה ‘ענווה’:
“עַנְוְתָנוּת היא תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים.”
כך גם מערכת השלד. היא מייצרת תמיכה יעילה של קלות ויציבות, מספקת לנו מעין מפה של כיוונים ונקודות ציון מובנות בתוכנו, אותן ניתן למשש חלקית, וכל זאת- מבלי שנפגוש אותה בעין לעולם (בתקווה). היא עושה את תפקידה, כל זמן שאנו נוהגים בה בכבוד ועובדים איתה נכון, מבלי לבקש כל פרס, ומבלי לקצור שבחים.

תנועה מתוך מערכת השלד היא רק אחת מדרכי התנועה של מערכות הגוף, והקשר שלהן לתכונות אופי שלנו (ושל אחרים), לדרכי התנהלות ולבחירות שאנחנו עושים בחיים, אותן נפגוש לרוחב ולעומק בקורס “מהגוף הנמצא אל הגוף התומך”, שייפתח ב-19.2.19 בכפר סבא.
התנועה מתוך מערכות הגוף השונות מרחיבה ומעשירה באופן משמעותי הן את יכולותינו התנועתיות, הן את דפוסי החשיבה-רגש-מחשבה שלנו, הן את ההתנהלות שלנו בעולם והן את ההנאה שלנו מהתנועה.

להצטרפות לקורס הקרוב – לחצו על הקישור.