“הִנֵּה הַזְגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר”.

נתן אלתרמן, “שדרות בגשם”, מתוך הספר “כוכבים בחוץ”

 

 

כילדה סבלתי מאד משמות וכינויים שחוברו לי. שמי (מילכה) לא היה נפוץ במחוזות בהם גדלתי והוא סיבך אותי קשות כשגרם לאחיי ולרבים מחברי להמציא לי שלל שמות. שמות אלו נגזרו והורכבו משמי הפרטי, שם משפחתי וסיומות למיניהן. חלק מהכינויים אהבתי, את חלקם הגדול שנאתי, ולרוב התפללתי שלא יזכרו אותם ולא ישתמשו בהם בפומבי.

 

 
אבל שם אחד ויחיד אהבתי עד מאד. אבי האהוב (ז”ל) כינה אותי כבר בגיל חודשים מספר: “קרן אור”. לא היה זה בגלל שהייתי התינוקת הבכורה שהביאה לו אור חדש לחייו. הפוך מזה. הייתי התינוקת החמישית בסידרה (מבין 7), הבת השנייה (היו לי כבר 3 אחים ואחות), ולא היה נראה שאני מביאה איזו בשורה חדשה ושונה. אבל, אבא שלי (ששרד את המחנות וידע דבר או שניים על החושך) אמר שכאשר חייכתי –  היה זה כמו קרן אור הפוגעת ויוצרת עיגול של אור על הרצפה. את הכינוי הזה, כמו גם את אבא, מאד מאד אהבתי.


לימים גדלתי, ובתקופה שלאחר שירותי הצבאי, ביליתי קיץ אחד בעבודה עם אנשים מבוגרים, עבודה שהיתה מסתיימת לרוב בשעות אחה”צ המוקדמות. גרתי אז בדירה קטנה ונחמדה שהיתה מרוהטת חלקית, והיה בה חלון מערבי. בשעות אחה”צ, דרך ענפי עץ הפיקוס הסמוך, היתה נכנסת קרן אור מהחלון ונופלת על הרצפה, כשהיא יוצרת בריכה של אור באמצע החדר.

 

 
אני הייתי נשכבת על הרצפה בתוך הבריכה וטובלת באור.

 

 
אני זוכרת שעות מופלאות בהן הזמן עצר מלכת ואני, בתוך האור, על רצפת ה’שומשום’ הפשוטה, ללא שטיח או מזרון – לא עושה כלום מלבד ‘לטבול באור’, בהדרגה מצמחת שורשים ועלים חדשים וגדלה אל האור.

 

 

 

זה היה כשנתיים לאחר סיום שירותי הצבאי בחטיבת “גולני” בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (שאז עוד קראו לה של”ג, ולי הודבק הכינוי ‘מילקי’ ע”ש המעדן שיצא למדפים זמן לא רב קודם). אמנם לא לחמתי, אבל המלחמה ללא ספק טלטלה אותי עמוקות. איבדתי חברים, מכרים, עבדתי בבתי החולים וליוויתי משפחות שכולות. חרדתי עמוקות לכל מי שראיתי על המובילים והמשאיות שעלו ממפקדת החטיבה צפונה. שנים מאוחר יותר הבנתי שגם לנו, החיילות, היתה זו טראומה מתמשכת.

 

 
באותו קיץ בבריכת האור, כך הבנתי מאוחר יותר, הגופנפש שלי ביקש לעצור את המירוץ התנועתי (שיעורי המחול/ השחייה בבריכה/ הריצות/ אימוני המשקולות) ורצה רק לשכב בבריכת האור ולהתרפא. לקח עוד שנים עד שלמדתי להקשיב לגופנפש טוב יותר, ועדיין לא תמיד זה מצליח לי, אבל בקיץ ההוא הוא כנראה ידע מה הוא צריך : “להפריד את הרעש מן האור”.

 

 
נזכרתי בכל הסיפורים האלה, כשעכשיו בימי הבידוד הקורונאי, אני חוזרת אל שעות השכיבה על הרצפה. השכיבה על הרצפה מאפשרת לי לחזור לעצמי, להתחבר למערכת הפארא-סימפתטית (זו האחראית על הרגעת מערכת העצבים), להתמסר לקרקע ולחזור ולאשש לעצמי שמתחת לגוף שלי יש משטח גדול ועצום שתומך בי. בשיטת לאבאן-בארטנייף, ובשיטות סומאטיות נוספות, השכיבה על הרצפה מלווה בפעולה אקטיבית של שחרור והתמסרות. זה אמנם נשמע כמו אוקסימורון, לשחרר באופן אקטיבי, אך פעולת ההתמסרות דורשת בדיוק את הפרדוקס הזה. ההתמסרות אינה שחרור פסיבי ומעבר ל’עולמות אחרים’ של תודעה, אלא מבקשת את הישארותנו בתוך הגוף עם תשומת לב לנשימה; מודעות ותודעה של שחרור חלק אחר חלק, תוך שאנו מאפשרים למשקל לשקוע אל תוך הקרקע על מנת שהקרקע “תחזור עם הדחיפה השווה שלה כלפי מעלה” ותתמוך בנו (החוק השלישי של ניוטון, למי שמתעניין).

 

 
תהליך ההתמסרות Yielding מקדים את תהליך הדחיפה Pushing, שהוא הבסיס ליכולת שלנו לנוע כנגד הגרביטציה. הוא נדרש לצורך דחיפה שיש בה קבלה של הסביבה ולא הדיפתה, מה שמאפשר תנועה בריאה ויעילה יותר החוסכת מאמץ מיותר ומונעת פציעה וכאב. תהליך ההתמסרות מאפשר לנו את החיבור (בונדינג) שבבסיס ההיפרדות (ספרציה). הרי, איך ניפרד ממה שאיננו מחוברים אליו? זהו תהליך שעברנו כתינוקות, כאשר התחלנו להפריד עצמנו מאמא, תוך שאנו דוחפים את גופנו כנגד שלה ומפרידים בין מה שהוא ‘אני’ למה שאינו אותו ‘אני’ (‘אמא’), מפרקים בהדרגה את הסימביוזה ומתחילים לבנות את מה שייקרא בהמשך ה’עצמי’ שלנו.

 

 
כשאני מתמסרת עם משקל גופי אל הקרקע, אני נוהגת לשאול את עצמי שאלות שונות, לחקור את התהליך. לפעמים השאלה מגיעה מהגוף, כגון: מה יקרה אם אשחרר קצת יותר אל הקרקע את המשטח שבין השכמות שלי, ואת זה שמאחורי מקלעת השמש… ואז אני מגלה שמשהו בי מרגיש אחרת, נרגע אחרת. אולי האגו שלי, הפעיל  באזור מקלעת השמש, נרגע קצת? פעמים אחרות, השאלה מתחילה ‘מבחוץ’, כמו: האם ‘ההתמסרות לאור’ היא גם מטאפורית? מה בין ההתמסרות של הגוף הפיזי והמוכנות להתמסר לאור שבתוכנו או מחוץ לו?

 

 
בשיטת לאבאן/בארטנייף, בה אני עוסקת ועובדת כבר כ-30 שנה, פיתחה אירמגארד בארטנייף דרך עבודה ותרגילים ספציפיים, המבוצעים על הרצפה. מטרת התרגילים היא להחזיר אותנו לתנועה מלאה יותר במרחב, יעילה, נינוחה ואינטגרטיבית יותר לגוף ולנפשו. התרגילים מפעילים את הקשרים השונים שבין חלקי הגוף ומרחיבים את רפרטואר התנועה שלנו. לאחר שלב ההתמסרות, מגיע שלב התרגול המרחיב טווחי תנועה ולב.
אמנם שעות הרצפה שלי כיום לא בהכרח תואמות את מהלך מסע קרני השמש ממזרח למערב, ולרוב הן קורות דווקא בבוקר, אך החלון המערבי הגדול, הצופה אל הים, מאפשר לאור להיכנס ולהקיף אותי, ובחיבה רבה אני נזכרת בפעוטה המתולתלת שחיוכה האיר את ליבו של אביה כמו קרן של אור הפוגעת ברצפה.

 

אם גם אתם רוצים להצטרף לקורס או סדנה שייפתחו השנה –

אני מבטיחה שבקרוב יעלו הפרטים.

אם עדיין אינכם רשומים ברשימת הדיוור של הניוזלטר –

מלאו את טופס צור קשר מימין, וכל המידע יגיע עד אליכם.

 

אם אתם מעוניינים בעבודה אישית על כאב/קושי/מגבלה/משאלה של הגוף/נפש,

אם יש לכם שאלות או בקשות – כתבו לי milca@laban-movement.co.il

או שלחו וואטסאפ – 054-4643230