אם אתם חיים במרכז הארץ, ובמיוחד בקיץ המהביל הזה, זה בטח נשמע לכם הזוי, שרוב הקיץ לא הפעלתי מזגן.
האמת היא, שה’פטיש’ שלי זה להרגיש את הרוח מבחוץ נושבת על העור שלי. אז אני נרגעת.
אז, כתושבת הפריפריה הגלילית, עם חלונות גדולים הפתוחים לכיוון הים וההר, הכי אני אוהבת לשכב על הרצפה ולתת לרוח להפריד את שכבות הגוף השונות שלי.
אני אוהבת לשים לב לתחושות השונות: של העור, של הרוח, של השמש, של הרצפה – לאיכויות השונות שכל מהות כזו מייצרת בתוכי, לרגש שעולה, לקריאה התנועתית הבאה.
אני מאפשרת לעצמי ל ר ו ו ח קצת
בין העור, השרירים, השלד, האיברים הפנימיים,
בין הנשימה הזו וזו שאחריה,
בין שכבות עתיקות וחדשות יותר של הרס ובנייה.
השמש והרוח נכנסות דרך הזגוגית הפתוחה, שלו היתה סגורה –
לא היו יכולות שתיהן לעשות זאת.
הרוח הלוטפת מבחוץ, כמו מחזירה אלי את אמא שלי, שכבר הרבה שנים לא איתי, מרגיעה ומקרקעת אותי, מפרידה את כל מה שנדבק והתלהט והולחם במדבר השנים האחרונות של מאבק וטראומה, שטרם הסתיימו וסופם עדיין לא ידוע לנו –
שואלת אותי מה שלומי היום, והאם כבר אכלתי את ארוחת הבוקר?
טראומה, במהותה, מלחימה את השכבות יחד, וקשה לנו להבין היכן אנחנו מתחילים ונגמרים,
מהו מקור הכאב ברגע זה – פיזי, רגשי? איפה כואב לי ואיך אני יכולה להתנהל עם הכאב?
מה יעזור לי ברגע זה?
השכבות השונות אוחזות זו בזו ומתקשות להיפרד, ורשתות התקשורת במוח, האחראיות על תפקודים שונים ובאופן הרגיל – מחליפות משמרות ביניהן – מתערבבות ומתנגשות זו בזו. אנו מתקשים לנוע בנוחות, להרגיש את עצמנו ואחרים, להתנהל בעולם.
יש צורך בעבודה עדינה של חיבור לקרקע ומהות ואז הפרדה עדינה וריווח כדי לייצר שינוי ולאפשר תנועה חדשה – אינטגרטיבית ומכילה.
כשחיפשתי הבוקר השראה נוספת לפוסט הזה, כמו קפץ אלי החוצה, מספר שירה יפהפה שקיבלתי מבני, השיר הזה של המשוררת היפנית המופלאה שיבטה טויו, אשר החלה לכתוב שירה בגיל 92 וזכתה לכתוב עוד עשור שלם.
הרוח וקרני השמש
כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּמִּרְפֶּסֶת
וְעוצמת עֵינַיִם
הָרוּחַ וְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
שׁוֹאֲלוֹת אוֹתִי:
“אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה הַיּוֹם?”
“מָה דַּעְתְּךָ שֶׁנְּטַיֵּל מְעַט בַּגַּן?”
כָּךְ, בְּקוֹלָן הֶעָדִין הֵן פּוֹנוֹת אֱלֵי
“קָדִימָה!”
אֲנִי מְשִׁיבָה מֵעֹמֶק לִבִּי
וְקָמָה עַל שְׁתֵּי רַגְלַי בִּנְשִׁימָה אַחַת
שינוי הוא תנועה ותנועה היא שינוי ולמידה חדשה היא היכולת
להפריד שכבות, שבסופה – כמו בסיום השיר: פעולה, עשייה.
עבורי, הגוף והתנועה הם המגדלור, אלה המכוונים אותי בדרכים.