אני אוהבת להתחיל את היום שלי במדיטציה במקום בו נגמר הליל, עדיין בשכיבה, כשהמוח שלי עדיין חציו מעורפל. היכולת להיות עם הגוף בשלב בו המוח עדיין לא נכנס לפעולה הרגילה שלו, ואפילו לנמנם קצת על תחושות הגוף, רגע לפני שהמוח שלי מתחיל לקחת אחראיות על היום- משחררת את האינטואיציה שלי ומאפשרת לי להתחבר לרגעים, זיכרונות ותכנים שאינם בהכרח מילוליים. אני במסעותי.

 

 
לא תמיד מתאפשר לי הזמן בבוקר, ובכל מקרה, משם אני קמה לענייני היום, ומייד משתנה העמדה מרחבית שלי ביחס לעצמי ולעולם. אני יושבת בתוכו, ניצבת או נעה בתוכו, וכל אפשרות כזו מייצרת יחסים שונים ומשמעויות שונות. בפוסט זה אתייחס לעמדות המרחביות המוכרות במדיטציה, אך הדברים שאציין מתייחסים גם לשאר הפעילויות שלנו בעולם.

 

 
בשיעור שלמדתי לאחרונה אצל ד”ר מרת’ה אדי, התייחסה אדי ל ארבע הפוזיציות המקובלות למדיטציה- שכיבה, ישיבה, עמידה והליכה- ולחוויה השונה הטמונה עבורנו בכל פוזיציה. אדי קישרה את הפוזיציות, שהן גם אבני הדרך ההתפתחותיות של התינוק מיום היוולדו ועד תחילת מסעו במרחב של הבוגרים, ל “ארבע האמיתות הנאצלות”, המוכרות בבודהיזם הטיבטי. “אמיתות” אלה עוסקות בשלבים של הכרה בכאב או בסבל של עצמנו, החל מפגישת הכאב, אל חיפוש המקור לו (ספוילר: בתוך עצמנו), אל המוכנות לקחת עליו אחראיות ועד לחיפוש הדרך להקלתו.

 

 
בפסקאות הבאות אביא מדברי אדי, בשילוב עם היבטים מרחביים העולים מתוך שיטת לאבאן-בארטנייף ומתוך תפישתי את המרחב, נושא המרתק אותי מאז ומתמיד.

 

 
ארבע הפוזיציות (שכיבה, ישיבה, עמידה והליכה) מזמינות אותנו לקחת ‘עמדה’ מרחבית שהיא יותר מסתם ‘התמקמות’ במרחב. כל ‘עמדה’ נושאת בתוכה תוכן אינהרנטי משלה, יש בה יחסים שונים בין האדם והמרחב בו הוא נמצא, והיא מייצרת אפקט שונה למתנועע. המשמעויות למתנועע ולאחרים נובעות, כמובן, מהפעילות אותה אנו עושים. כאשר מדובר בזמנים או רגעים של ‘להתחבר’ לעצמי/מדיטציה/הרהור פנימי – כל פוזיציה מכילה מטרה משל עצמה. לכל פוזיציה יש אתגרים משלה, ויש לה ‘מתנות’ עבורנו.

 

 
שכיבה –השכיבה משחררת אותנו מהתמודדות עם הכוח המשפיע ביותר על חיינו בכל רבדיהם – כוח המשיכה. בשכיבה אנחנו מאפשרים לציר האורך של הגוף לצאת מהסינכרוניזציה שלו עם הציר האנכי המרחבי, זה המציב אותנו “בגובה העיניים” עם העולם, פעמים רבות – מול העולם. השכיבה מאפשרת לנו שחרור של המשקל אל תוך הקרקע, שחרור החזקות גופניות. בשכיבה אנחנו חווים בעיקר את המישור האופקי, זה הזמין לנו דרך סיבוב על צירנו. זו פוזיציה שמזמינה מצב שבין ערות ושינה, שיש לו פוטנציאל עמוק של שחרור לחץ, קרקוע וריפוי. היא מאפשרת לנו להיות מודעים, אך עם פחות או ללא לחץ. השכיבה מאפשרת להכיר בדברים, ולשחרר את הלחץ הנלווה אליהם. פרויד השכיב את מטופליו על הספה, כיוון שהשכיבה מאפשרת לנו רגרסיה אל שלבים מוקדמים יותר, חלקם פרה-ורבאליים, אנו משחררים את השליטה היומיומית. שחרור זה, כאמור, מזמין אפשרויות ריפוי.

 

 
ישיבה – בישיבה אנחנו כבר מתחילים להציב את עצמנו אל מול העולם. המישור האנכי, של הסימטריה של שני צידי גופנו מורגש וזמין יותר מקודם. בישיבה אנו יותר ערניים במודעות שלנו מאשר בשכיבה, אך יש בה עדיין מרכיבים של שחרור. היא מאפשרת מודעות ערה ונינוחה בו-זמנית. אדי מציינת כי הישיבה מביאה עימה תבונה. היא מאפשרת להתבונן בעולם מנקודת מבט שיש בה ריחוק מה, כיוון שאנו נמוכים ממלוא קומתנו, וזה מאפשר לנו לראות את העולם ולהבין אותו ואת עצמנו בתוכו, מבלי הצורך לנקוט בפעולה עדיין. אנו יכולים לחפש את מקור הכאב ולהבין את מקומנו בקשר אליו.

 

 
עמידה – העמידה מביאה עמה כוח. אנו עומדים מלוא קומתנו, כמעין גילום של מלוא הפוטנציאל שלנו. אנו בשיא המישור האנכי שלנו, כאשר גם המישור האופקי פתוח לנו יותר. משקל הגוף ‘נופל’ אל 2 משטחים הנמצאים במגע עם הרצפה, קטנים בהרבה ממשטחי הגוף השוכב או היושב. ריכוז זה של משקל הגוף, אשר בהיותו מאונך לקרקע, ומתנגד לכוח המשיכה, נותן לנו את תחושת ה’ערך’ של עצמנו, בבחינת ‘מה משקלי’ בעולם/ מה יכולת ההשפעה שלי, ובאותו הזמן גם ממקם אותנו בעמדה הנוחה ביותר לצאת ממנה לפעולה. הקרקוע העמוק, אשר ממנו מתקיימת הדחיפה של הקרקע כנגד כוח המשיכה, מאפשרת לנו להרגיש את החוזק הקיים בנו, את המסוגלות של עצמנו. מדיטציה/הרהור פנימי/ רגע של עמידה בתשומת לב לגוף ולעצמנו (קראו לכך איך שתרצו) – יכולים להטעין אותנו בכוח, בחוויה של היותנו מוצקים וחזקים, נוכחים ב’כאן ועכשיו’. בחיים המודרניים אנו נמצאים בתנועה מתמדת לקראת והרחק מדברים. כשאנו עוצרים לרגע – אנו שולחים מיידית את ידינו אל אחד מהגאדג’טים המאפשרים לנו לשכוח מעצמנו. כך, הפסקנו לחוות, ואף להתאמן על החוויה של עמידה ניצבת, מוצקה, חזקה, שיש בה נוכחות מלאה על פני האדמה בזמן הווה. כאן מתאפשרת האמת השלישית של הבודהיזם, ההכרה בכוח הנמצא בידי להקל על כאבי.

 

 
הליכה – הליכה מאפשרת לנו ‘לחזות’/ ‘לצפות’ to envision. היא נותנת לנו את החיבור בין המקום של המדיטציה/ההרהור הפנימי לבין החיים. אנחנו, במלוא קומתנו, עוברים ונעים דרך המרחב. פוטנציאל ההתמזגות עם המרחב גדל, והתנועה דרכו מאפשרת לנו לחוות את זמן העבר של המקום שעברנו כבר והעתיד, הנמצא בדרך שלפנינו. המישור החיצי, שיש בו דומיננטיות של מרכיב הזמן, נכנס לפעולה. החיבור שבין הכוח הפנימי הבא מהתנועה במרחב של משקל הגוף המקורקע, למימד האופקי הבא לידי ביטוי בתשומת הלב לצדדינו, להתקדמות קדימה ואחורה בציר הזמן החיצי – מאפשר לנו להיפתח לתובנות חדשות ולראות קדימה את עצמינו, רצונותינו, שאיפותינו. אנו יכולים להתחיל לחפש את הדרך של האמת הרביעית.

 

 
במקביל לתפישות הבודהיסטיות, בתפישות התנועה ההתפתחותית, אנו יכולים להסתכל על ארבע הפוזיציות ולזהות בהן את תהליך ההתפתחות של התינוק משכיבה, לישיבה, לעמידה והליכה – תהליך בו הוא לומד להכיר את עצמו, מתחיל להתבונן ולהבין את העולם, צובר את הכוח להתמודד עם אתגרי החיים ונע אל תוכם. בתפישה ההתפתחותית, גם תהליכי הנפש שלנו, תהליכים של התפתחות עצמית, של ריפוי והחלמה – גם הם בנויים מאותן אבני דרך מרחביות ורגשיות. העמדות המרחביות הן אמבודימנט של הצרכים הפנימיים של עצמנו או של האנשים איתם אנו עובדים. גם בתהליכי הטיפול יש שלבים בהם נדרש לשחרר מתח צבור ולהתחיל לזהות את הכאב, אחר כך יכול להגיע שלב של חקירת מקור הכאב תבונה והכרה, שלב הדורש התחזקות ועמידה על הרגליים ושלב בו מתאפשרת התנועה הלאה.

 

 
בכל שלב של עבודה עצמית/עם אחר- אנו מוזמנים לשאול: מה נדרש עכשיו/ במה יש צורך עכשיו- במנוחה וריפוי, בתבונה, בכוח או בחזון? או מנקודת מבט גופנית – האם אני מרגיש/ה צורך לשכב/לשבת/לעמוד או ללכת? חשוב לתת תשומת לב לעמדה המרחבית בה יש רצון להיות, או זו שתועיל ביותר. האם הצורך הוא בשחרור והורדת לחץ בשכיבה? האם בעמדת ביניים המאפשרת קרקוע ומציאת תובנות חדשות בישיבה? האם יש צורך בכוח והתחזקות? האם בהנעה אל הדברים הבאים?

 

 
ללא ספק, כל אחד זקוק לדברים שונים בזמנים שונים, יש לנו העדפות אישיות וישנה גם מוביליות בתהליכים אישיים כגון אלה. ניתן להתחיל את העבודה האישית בהורדת סטרס בשכיבה ומשם לנוע אל ישיבה או עמידה ובהמשך להליכה. לפעמים, נכון יותר הפוך. לסיים בשכיבה. יש גם צורך בניסיון, קשב והבנה, כדי לזהות מתי, בעצם יש צורך במשהו אחר מזה שנדמה לנו שאנו רוצים/ אנו מורגלים אליו. לדוגמא, במדיטציות השכיבה האהובות עלי, שמתי לב שלעתים, אם אני משתהה בהן יותר מדי, אני עוברת משלב בו השחרור והריפוי הופך למעין ‘דלדול’ של הכוחות שלי, ותחושת הנינוחות מתחלפת בחוסר שקט. בשלב הזה אני צריכה, למעשה, לאסוף את עצמי ולרכז את תחושת המשקל שלי, כדי להחזיר חוויה של מוצקות ושל נוכחות. אני קמה

.
כשאני מגיעה לסטודיו ללמד שיעור או סדנה, בוודאי אם נהגתי עד למקום, המשיכה הראשונה שלי היא אל הרצפה. לשחרר את הדריכות מהכביש, לחוש את המשקל של עצמי כנגד הרצפה, לחוות את המוצקות שלי ומשם להתחיל לדחוף כדי להניע את עצמי. כאן השכיבה נועדה פחות כדי לשקוע, לשחרר ולהתכנס בתוך עצמי, ויותר על מנת למצוא את הקרקוע שיאפשר בזמן קצר גם את התנועה בתוך המרחב. אני מחפשת חיבור יותר מאשר ריפוי.

 

 
בעבודה הטיפולית עולה רובד נוסף. עם בחירת העמדה המרחבית של המטופל- היכן ואיך אני, המטפל/ת רוצה למקם את עצמי ביחס למטופל, ומה הנכון ביותר? מה מעלה בי העמדה של המטופל – מתח/ שאלה/רגיעה ? האם אני רוצה לעמוד לצידו/ לשבת לידה/ ללכת איתה? כל אופציה יכולה להיות טובה ונכונה, תלוי בקונטקסט.

 

 
מה שחשוב הוא שנהיה מודעים למרחב ולעומק האפשרויות, נהיה רגישים לצרכים של עצמנו ושל אחרים ונכיר את הפוטנציאל והמשמעות של כל אחת מהעמדות, כך שנוכל להשתדל לעשות בהן שימוש מושכל.

 

 

ואם גם אתם רוצים ליהנות מלמידה משמעותית,

בה התנועה חוזרת להיות שפת אם עשירה ומלאת משמעויות,

אם גם אתם רוצים להנכיח את עצמכם במרחב

ולהבין את האנשים סביבכם טוב יותר דרך גוף ותנועה

אם גם אתם רוצים לקבל כלים משמעותיים לעבודה עם אחרים – הצטרפו אלינו עכשיו.

 

לסדנאות בתל אביב – לחצו כאן

לסדנאות בגליל – לחצו כאן.

תיכף מתחילים.