“כו—לי אוזן”. זוכרים את הביטוי הזה? איזה זיכרונות הוא מעלה בכם?
הביטוי הזה הולך איתי מאז ילדותי. מבuגרים רבים בסביבתי השתמשו בו. לפעמים הוא נהגה ב’מילרע’, ונשמע רציני ומחוייב, ולפעמים – ב’מילעיל’, ואז בהתאם לאינטונציה המדוייקת – יכול היה להישמע גם סרקסטי משהו.
לימים בגרתי וגיליתי אותו מחדש, בעיקר בסדנאות ושיעורי תנועה העוסקים בגוף ובחלקיו.
יש לי תרגיל כזה, הנקרא… “כולי אוזן” ובו אנחנו לומדים להעביר את האנרגיה, את הנוכחות שלנו, בין חלקי גוף שונים. אנחנו שמים את ‘כול-כולנו’, את כל ‘עצמנו’ כל פעם בחלק גוף אחר. כך אנחנו עוברים מ”כולי אוזן” ל”כולי כתפיים” או “רגליים” או “לב” וכד’. בתרגיל הזה מתנסים שחקנים, רקדנים וגם תרפיסטים וכ\רבים מאלה שמגיעים לסדנאות.
מטרת התרגיל היא לתת לתנועה ולגוף לייצר ולגלות לנו מבפנים את משמעותם, את התחושות הפיזיות שהם מייצרים, את העולם הפנימי שלנו שהם מגלים, את הצדדים השונים בנו המגולמים בחלקי הגוף ואת ה’דמויות’ השונות שהם יוצרים בתוכנו:
- את האישה המקשיבה – המאזינה ומכילה, או החשדנית שמצותתת/ הסקרנית;
- את האדם הסוחב את העולם על כתפיו- האחראי/ הכפוף מסבל/ האוצר רגשותיו;
- את האישה הניצבת על רגליה – זו שתמיד ‘נופלת על הרגליים’, זו שלא תזוז ממקומה/ זו שנעה ממקום למקום, ה – ‘Go for’ .
- את זה שכולו לב – המכיל, המעניק, החש את חבריו ושותף לרגשותיהם.
- את זה שתודעתו נמצאת בזרועותיו – והוא עושה, טורח, עמל, מכין, יוצר, מתקשר
- ועוד.
כל אלה הם צדדים שונים בתוכנו, הבאים לידי ביטוי כאשר אנו שמים את התודעה שלנו באותם אזורים. זהו אמבודימנט של חלקים בתוכנו דרך תשומת הלב לחלקי הגוף ומשמעותם. כאמרתו של רודולף לאבאן על התנועה אשר “הן מייצרת והן מבטאת” את עולמנו הפנימי. המרגש בתרגיל הזה הוא לאפשר להם לעלות אל פני השטח.
חלקנו נוטים להיות יותר בחלקי גוף כאלה ופחות באחרים, אך כולנו בורכנו במלוא הספקטרום. המשמעות שחלקי הגוף ותחושתם מייצרת בתוכנו נובעת מתוך הביולוגיה שלנו, השימוש הגופני האוניברסלי והאישי שאנו עושים באותם חלקי גוף וגם מן המשמעויות שהחברה והתרבות שלנו מעניקות לכל חלק גוף. הגוף הוא עניין פוליטי-חברתי-דתי-תרבותי סבוך ומורכב (ולא אכנס למורכבות זו הפעם).
בחזרה לתנועה – התרגיל הזה מייצר הן פתח ל’ריפוי’ והן אפשרות להתפתחות ולרכישת מיומנויות חדשות.
ראשית, דורש התרגיל מאיתנו לשים את התודעה, הכוונה והאנרגיה הפנימית שלנו במלוא ההתכוונות כל פעם בחלק גוף אחר. המוכנות לעשות דבר כזה מזמינה לפעולה את הצדדים הילדיים, הנאיביים, הפתוחים למשחק ולהתנסות, תוך התגברות על הפגיעות vulnerability הקיימת בצד כל פתיחות. אני נדרשים להניח בצד את חוסר האמון שלנו ולפעול כאילו שבאמת נהפוך לאוזן או לרגל, ולהשתמש בדמיון הגופני-תחושתי שלנו כדי לכוון את האנרגיה שלנו.
אנו צריכים ראשית להיות מוכנים להרגיש את גופנו מבפנים, ואז מוכנים גם לנוע באופן שונה מהרגיל, אפילו ‘מגוחך’ לעתים. כבר למוכנות הזו יש אפקט טיפולי, כיוון שהיא דורשת שנסכים להאמין ולבטוח בעצמנו ובסביבה. אנחנו מוכנים לבטוח שנצא בריאים ושלמים מהמשחק, מבלי שניפגע פיזית או רגשית.
בנוסף, ריכוז האנרגיה וההתכוונות בגוף של עצמנו ולא בדברים חיצוניים – גם לו יש איכויות מרפאות. הזמן שאנו לוקחים כדי להרגיש את עצמנו, להיות עם תחושות ורגשות נעימים, וכאלה שפחות, ולעקוב אחר השינויים הפנימיים בין אזורים מכווצים ופתוחים, למשל, מזכירים לנו כי גם רגשות, כמו מים ורוח – נמצאים בזרימה. כאבי הגוף והלב – גם הם חולפים ומשתנים.
וכאשר אנו עוברים בין חלקי הגוף ופוגשים את הצדדים השונים שבנו – האהובים יותר ואהובים פחות – ועושים זאת בחברת אחר/ים שגם להם יש את חלקי הגוף האלה ואת הצדדים הפחות נחמדים שמסתתרים בהם, אנו יכולים לפגוש את אותם צדדים בתוכנו עם פחות פחד ופחות רגשי אשמה ובושה.
כאשר התרגיל מבוצע באווירה שיש בה אמפתיה וגם צחוק בריא, נטול לעג, תוך שיתוף ה’תגליות’ בדיבור – אנו למדים שאיננו עומדים לבדנו מול אל יודע כל, כשלעורנו עלה תאנה בלבד ככסות בפני הבושה. לכולנו “רואים” את הצדדים השונים.
בצד האקספרסיבי -אומנותי, התרגיל הזה הוא הזדמנות לחקור רגשות החבויים בגוף לשם ‘בניית דמות’ בתיאטרון, למשל. כשם שאנו עצמנו נוטים להיות יותר בתוך חלקי גוף מסויימים ופחות באחרים, וזה חלק מהאופנים בדרכם אנו מבטאים את עצמנו בעולם, מה’אופי’ שלנו – כך גם דמויות במחזה או סרט נגלות לנו דרך גופן ודרך חלקי הגוף המשמשים אותן יותר ופחות.
חלקי הגוף משמשים אותנו בעבודה המקצועית ובבית, במערכות יחסים עם עצמנו ועם הסביבה. יש את אלה ש’משלח ידם’ (ביטוי המדגים את האופן בו מגולם הגוף בשפה באופן ממשי ומטאפורי) טמון בדיוק של תנועת כף היד והזרוע, כמו התופרת, רופא השיניים, מנתחת המוח או הצייר.
יש את אלה שלפחות חלק מ’חוכמתם’ נמצא ברגליים – שחקן הכדורגל, הגנב המטפס על בתים ומתגנב בחשאי וזקוק לרגליים חזקות ושקטות, הבלרינה המטופפת ממקום למקום תוך שמירת יציבות וקלות תנועה כשהיא נתמכת על בהונות רגליה בלבד וברט, מנקה הארובות ממרי פופינס, שנוחת תמיד חזרה על רגליו.
יש גם את הדמות שנראה שאפה ו’חוש הריח’ שלה הם המובילים אותה בהתחקותה אחר מה ש’כשר’ או ‘לא כשר’ בעסקות למיניהן, את ‘גיק’ המחשבים שראשו מלא דרכים לחשוף מידע הנסתר מהעולם ואת השף שפיו וחכו העדינים הם מרכז עולמו ועולם מסעדתו.
לכל דמות תיאטרלית טובה יש , כמובן, יותר ממרכז גופני אחד, כשלעתים עוברת האנרגיה ממרכז אחד לאחר, ולעתים כמה מרכזים עובדים בו זמנית. מי מאיתנו לא פגש את הטבחית האנגלייה הטיפוסית המופיעה בסדרות תקופתיות – גוצה, שמנמנה, בעלת חזה ולב גדולים וידיים עמלניות; או האיכר שרגליו חזקות וכבדות בתוך מגפיו וזרועותיו מסוגלות להניף חבילת חציר, אך ידיו זריזות וקלות בחליבת העז; עורכת הדין לוחמת הצדק אשר ליבה חומל על הקורבנות ושיכלה מפלס את דרכם בסבך המשפטי.
בהקשר זה, נחמד להתבונן בדמותה של ארין ברוקוביץ’ אותה גילמה בכישרון ג’וליה רוברטס, בחצאיות מיני חושפות קילומטראז’ רגליים מכובד, חזה חשוף למחצה ופה הלועס מסטיק בקול רם – אזורים שאינם גלויים לעין בעולם המשפט בו פונים לשופט ב’כבודו’. רוברטס מדגימה לנו את החופש ואת הכוח ששואבת דמותה לא רק מעצם החשיפה של חלקים אלה אלא גם מהיותה ‘נוכחת’ בהם בכל מאודה כמו גם מאי התאמתה לנורמות המקובלות – מדרך לבושה ותנועתה וכלה בהשכלתה.
מסעה של דמות תיאטרלית הינו גם מסע בגוף. עורך עיתון תאב פרסום וכוח, המנווט את סביבתו במניפולטיביות חסרת לב תוך שהוא מעשן, בולע ג’אנק פוד ושותה וויסקי – ההופך לנזיר בודהיסטי המטהר את גופו בעבודת טאטוא וגירוף. משרתת חסרת זכויות כלכליות וחברתיות אשר ידיה נשלחות תמיד לסדר ולנקות את סביבתה הקרובה ומרכז גופה שקוע בייאוש והופכת לאישה העומדת בפני קהל רב ונואמת, רגליה איתנות על הקרקע, מרכז גופה חזק ופתוח וקולה נשמע למרחוק.
אלה, כמובן, דוגמאות של מסע מקצה לקצה. מסעות לעתים קרובות הינם מעודנים יותר.
בניית דמות מתוך חלקי גוף יוצרת הזדמנות לגלות את עצמנו דרך אחרים (דמויות) באמצעות הגוף שלנו. לא תמיד זה קל, כיוון שהגוף נושא זיכרונות רבים – חלקם טובים, אך לא בהכרח כולם. ההזמנה להיות בתוך הגוף יכולה גם להיחוות כטראומטית, וייתכן ותצריך מאיתנו סבלנות רבה ואפילו עזרה. עם זאת, מאותן הסיבות שציינתי מעלה – הפוטנציאל הגופני הבסיסי של הכוונת האנרגיה, עבודה מתוך סקרנות ופתיחות, המוכנות לחוות ולהיות עם החוויה הגופנית והרגשית באשר היא והיכולת לפגוש את החלקים הפחות נחמדים שלנו ללא אשמה – כל אלה נושאים איתם הן את זרעי הריפוי והן את שכלול הביטוי.
במקום הזה, אין הבדל בין ריפוי לבין הבמה.
“כל העולם במה ואנחנו שחקניו”. ויליאם שייקספיר