על אינסטינקטים, רפלקסים, פלונטרים ומה שביניהם

על אינסטינקטים, רפלקסים, פלונטרים ומה שביניהם

אינסטינקט הוא התנהגות מולדת ומורכבת המתרחשת באופן אוטומטי וללא צורך בלמידה. אינסטינקט כולל סדרת פעולות שמטרתן הישרדות או השגת מטרה מסוימת.
אינסטינקטים אנושיים הם התנהגויות מולדות ואוטומטיות המתרחשות אצל בני אדם בתגובה לגירויים מסוימים, כגון סכנות בסביבתם, ובסיטואציות של חיברות וכדומה. האינסטינקטים תורמים ליכולות ההישרדות שלנו ומאפשרים לנו להגיב במהירות במצבים שונים. רפלקסים הם תגובות אוטומטיות לגירוי ספציפי.

לאן נעה התקווה שלכם?

לאן נעה התקווה שלכם?

הפיזיולוגיה שלנו הונדסה לתגמל אותנו על תנועה. אבל מדוע הביולוגיה האנושית מכווננת וממוקדת כל כך לעודד אותנו להיות אקטיביים? ברמה הבסיסית ביותר, התגמול עבור תנועה היא האופן בו המוח מעודד אותנו להשתתף בחיים. כאשר אנו מוכנים לנוע, השרירים שלנו נותנים לנו תקווה. אבל זה לא הכל…

“אם יום תעזבני – יומיים אעזבך”

“אם יום תעזבני – יומיים אעזבך”

כאשר תנועה בחלק כלשהו מייצרת לנו כאב, אנו מתרגלים שלא להניע אותו על מנת “להגן” עליו. כך, אנו נמנעים מלהניע ולהזיז את חלק הגוף, ומנסים להסתדר בלעדיו. מחקרים מראים כי “אי שימוש נלמד” הוא תופעה שכיחה לא רק אחרי טראומה גופנית, כמו הכשת נחש, אלא גם במחלות המלוות בכאב, אחרי אירוע מוחי או במחלת הפרקינסון. גם חולות בפיברומיאלגיה נמנעות פעמים רבות מתנועה בגלל הכאב הנלווה אליה.

לנוע את עצמי… לדעת

לנוע את עצמי… לדעת

הדרך הראשונית והעמוקה שלנו ‘לדעת’ משהו, ובוודאי לדעת את ‘עצמנו’ הינה דרך התנועה. לתנועה יש יכולת לספר לנו דברים עוד הרבה לפני שהבנו אותם במוח החושב שלנו. התנועה מבהירה לנו מצבים רגשיים, נותנת לנו כיווני מחשבה ודרכי פיתרון, מלמדת אותנו על מורכבות סוגיות דרך תלת-הממדיות שבה, והיא מאפשרת לנו לייצר יחסים עם מה שאנו רוצים לנוע לעברו, או הרחק ממנו.

הסיפור ש-בינתיים- עוד לא נגמר, לצערנו

הסיפור ש-בינתיים- עוד לא נגמר, לצערנו

פראזה הינה ‘יחידה’ המארגנת תנועה/תנועות/פעולות המתבצעות ברצף באופן שכזה שהן מהוות יחידה המובחנת מיחידות אחרות. היא יכולה להיות מורכבת מתנועה/שתיים, כגון הרמת זרוע והורדתה, והיא יכולה להיות מורכבת ממספר פעולות, או מהרבה. זה תלוי מאד בכוונת המתנועע ובדרך הביצוע.
לכל פעולה, וגם לפראזה, יש מבנה של התחילה-אמצע-סיום.
החוויה הראשונית והעמוקה ביותר שלנו של התחלה-אמצע-סיום היא הנשימה, המורכבת משאיפה ונשיפה.

כמו דג מחוץ למים – על נשימה, על פעולה, ועל החן של תנועת הגוף והחיים

כמו דג מחוץ למים – על נשימה, על פעולה, ועל החן של תנועת הגוף והחיים

לפני אלפי שנים טען סוקרטס כי ״חיים שאין בהם חקירה, לא טוב לו לאדם לחיותם״. הנשימה הינה שער, פתח אל החקירה של מי אנחנו בכל רגע; החזרה שוב ושוב אל העולם הפנימי, המודע והבלתי מודע; העולם של התחושות והרגשות שלנו, ואל היכולת שלנו, כמו של החיות, לנוע בעולם בחן, בדיוק ובזרימה. עבודה עם תחושת הנשימה ומקצבה – פותחים לנו בעדינות פתחים חדשים אל אפשרויות חדשות ויצירתיות לחוות ולארגן את חווית החיים שלנו.

“איך מגדלים חוסן באמצעות תנועה?”

“איך מגדלים חוסן באמצעות תנועה?”

בתוך האקלים הישראלי (וגם העולמי), על שלל האירועים הטראומטיים והמאתגרים שהרבע הראשון של המאה ה-21 מביא אל פתחינו – הפך המושג ‘חוסן’ למושג מפתח המגדיר את היכולת שלנו לעמוד בפני הסופות. בפוסט זה אני מתייחסת לאופן בו תפישות תנועתיות ועבודה תנועתית בשיטת לאבאן-בארטנייף מתקשרות לתפישות של חוסן אישי וחברתי, המוגדרות על ידי פסיכולוגים וחוקרי חוסן.

למה “למידה דרך הגוף היא הלמידה המשמעותית ביותר שאנו עושים בחיינו”?

למה “למידה דרך הגוף היא הלמידה המשמעותית ביותר שאנו עושים בחיינו”?

כשאנו מביאים איכויות של למידה סומטית – תשומת לב לתחושות הגוף, לרגשות, למחשבות; הכרה וזיהוי דפוסים, כיבוד הדפוסים, בחירה חדשה; תשומת לב לשינוי מכיוון פיזי, רגשי ומחשבתי; תשומת לב לצרכים הבאים – אל תוך חיינו, אנו מאפשרים ומעמיקים את הקשרים שלנו עם העולם החי והפועם של עצמנו, של סביבתנו ושל העולם. אנו מטפחים ומפתחים את יכולת החיות שלנו, את היכולת לחיות חיים במלואם.

איך מיישרים בעיטה ימנית מסובבת ולמה לעשות את זה? או “גלגולו של שינוי”

איך מיישרים בעיטה ימנית מסובבת ולמה לעשות את זה? או “גלגולו של שינוי”

החלטתי שאני צריכה To walk my talk ואם אני מאמינה שניתן לייצר שינוי בכל גיל, ואם אני מלמדת repatterning (= היכולת דרך המערכת העצבית לשנות דפוסים שנתקבעו בה) אזי – “נאה דורש(ת) זה נאה מקיימ(ת)”.

החלטתי שאני צריכה To walk my talk ואם אני מאמינה שניתן לייצר שינוי בכל גיל, ואם אני מלמדת repatterning (= היכולת דרך המערכת העצבית לשנות דפוסים שנתקבעו בה) אזי – “נאה דורש(ת) זה נאה מקיימ(ת)”.

תנו לגדול בשקט ובשמחה

תנו לגדול בשקט ובשמחה

גדלתי באחד המקומות החמים בארץ, ולמרות שאצלנו התחילו כבר להיות מזגנים בבתים (ואבא שלי היה ה-טכנאי מזגנים ever), אני זוכרת כמה אהבתי לכבות הכל, להשאיר אולי מאוורר, ולשכב על הרצפה הקרירה. הרגשתי איך הכל מאט את מקצבו, יש לי זמן לעשות פוטוסינתיזה, להעמיק שורשים ולצמוח מבפנים.

דילוג לתוכן