כנס Movementis בלונדון, הכנס שעוסק 3 ימים מלאים בגוף-מוח-קוגניציה, התמקד השנה בסוגיות של למידה בהתייחסות להתפתחות המוח, התנועה והקוגניציה. בכנס, שמאגד אליו חוקרי מוח, פיזיותרפיסטים ואנשי תנועה, עסקנו בין השאר בהתפתחות המוח עוד בשלב העוברות, מאפיינים של התפתחות מוח ימין ושמאל, כל אחד בזמנו ודרכו, ברפלקסים התפתחותיים, בדרכים לארגן את האינטגרציה התוך-מוחית, טכניקות עבודה עם ילדים ומבוגרים, ועוד ועוד.

בכנס עסקנו בקשרים בין ארכיטקטורה, טכנולוגיה, מוח, גוף, רגש, תנועה.

הנה מספר דברים מעניינים שלמדתי בכנס, ויכולים לעניין גם אתכם:

הרצאותיהן של אבישג שמש, מעיין מרחב ודפנה פישר-גווירצמן,  חוקרות במחלקה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה, המתמקדות בתחום החדש הנקרא נוירו-ארכיטקטורה וכשמו כן הוא – עוסק בהשפעת המרחב הפיזי והווירטואלי על קוגניציה ומערכת העצבים הותירו הרהורים רבים לגבי חשיבות יישום התובנות מהמחקרים על האופן בו מתוכננים בתי ספר, בתי חולים ושאר מבני ציבור בעולם המודרני. בפועל, לארכיטקטורה יש השפעה על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו.

בהרצאתו של ד”ר רוברט מלילו Robert Melillo, מחוקרי המוח המובילים בעולם שהתמחותו היא נוירולוגיה פונקציונלית התפתחותית Developmental Functional Neurology ואינטגרציה של המיספירות המוח, למדתי שבשלבי העוברות מתפתחת יותר ההמיספירה הימנית של המוח, ואילו ההמיספירה השמאלית של המוח מתפתחת בהדרגה לאחר הלידה. עד גיל 3 בערך יש דומיננטיות של מוח ימין.

מחקרים עדכניים מצביעים על כך שאצל ילדים הנמצאים על הרצף האוטיסטי יש התפתחות מוקדמת מדי של מוח שמאל והתפתחות מועטה מדי של מוח ימין, והרפלקסים הינקותיים שלהם לא עוברים תהליכי הבשלה לתוך דפוסי תנועה אלא נשארים במצב רפלקסיבי יחסית. כמו כן, הקישוריות המוחית של ילדים אלה נוטה לחוסר איזון בין קשרים קצרי טווח וארוכי טווח תוך-מוחיים.

בינקות נוטה המוח שלנו לפתח קשרים קצרים ומקומיים, כמו מעין כבישי רוחב ואורך בתוך שכונת מגורים, שטווח האורך שלהם קצר יחסית והם מאפשרים תנועה מקומית בשכונה. עם התבגרותנו, אנו מפתחים יותר קישוריות ארוכת טווח (מבחינת מרחק) הדומה יותר לאוטוסטרדות. לתפקוד בוגר ובשל אנו זקוקים לחלוקה נכונה בין הקישוריות המקומית לזו ארוכת הטווח. אצל ילדים על הספקטרום חלוקה זו אינה נכונה, יש להם הרבה יותר כבישים מקומיים מאוטוסטרדות.

עובדה מעניינת נוספת היא שאנו נולדים עם מערכת סימפתטית (זו הקשורה לתגובות הילחם-ברח-קפא ושות’) שלמה, ואילו המערכת הפראסימפתטית (מנוחה- עיכול- הרגעה – וויסות) צריכה להתפתח במהלך השנה הראשונה. מערכת זו מתפתחת תוך כדי תנועה (תרתי-משמע) בתוך מערכת היחסים עם המטפלת/ מטפל/ מטפלים העיקריים (אמא, אבא, אחרים משמעותיים). חלק המוח האחראי על התפתחות זו היא המדולה, בה מתפתחים גם הרפלקסים הינקותיים ( הרפלקסים אחראיים על יצירת התנועות הראשוניות, מהן מתפתחת כל התנועה שלנו וממנה מתפתח המוח). מכאן אנו למדים גם על ההשפעה שיש למערכת היחסים עם המטפלים המשמעותיים על הוויסות הגופני-רגשי ועל ההתפתחות הרגשית הנובעת מהקשר שבין המערכות הסימפתטית והפראסימפתטית.

מבלי להיכנס לכל הפרטים הנוירולוגיים המדהימים והמורכבים, ככל שחוקרי המוח חוקרים את המוח יותר לעומק – הם מבינים כי הדרך הביולוגית של המוח להתפתח וליצור אינטגרציה היא דרך תנועה בתוך סביבה פיזית ורגשית תומכת ומסייעת.

ההתפתחות התנועתית היא דרכו של המוח ליצור קשרי רוחב ואורך, כבישים מקומיים ואוטוסטרדות, והיא גם יכולה להוות סמנים ביולוגיים bio-markers לקשיים התפתחותיים. אחת הדרכים החשובות שמוצאים החוקרים לאבחונים מוקדמים היא בדיקת רפלקסים ועבודה דרך רפלקסים מוקדמים בשלבי זיהוי ראשוניים (כבר בגיל 7-9 חודשים) מהווה פריצת דרך בעבודה עם ילדים על הרצף.

בהרצאתו של Dr. Michael Thomas, ראש הפקולטה לחינוך בבירקבק קולג’ של אוניברסיטת לונדון למדתי שההעדפה הראשונית של המוח היא תנועה. המוח מארגן את עצמו ביחס לגוף בו הוא הוא נמצא ולפעולות שעושה הגוף.

כאשר ילדים נמצאים בשיעור בבית הספר הם נדרשים לארבע מערכות עיקריות (בסדר הבא): תנועה, רגשות, יכולת התייחסות לאחרי/ים וקוגניציה. על מנת שהמערכת הקוגניטיבית תוכל לפעול היטב, צריך לדאוג שהשלוש הראשונות לא יפריעו. לכן, תנועה חייבת להיות חלק מהלמידה בכל שיעור, לא רק כשיעור חנ”ג פעמיים בשבוע.

זהו ידע שכבר ידוע, האתגרים נוגעים לאופנים בהם ידע זה יגיע באופן הניתן לתפעול על ידי המורה בכיתת הלימוד, הנדרשת להיות בגודל מתאים, המאפשר מעט תרגול תנועתי, תנועה ותזוזה בין שולחנות ומרכזי לימוד, כשהמורה יכול.ה הן לשלוט בתנועה זו והן להשתמש בה ככלי לימודי-התפתחותי.
כמו בכל דבר במערכות החינוך בכל מקום בעולם, תקציבים ומשאבי זמן ומרחב הם הכוחות המניעים או מונעים את השינוי הנדרש.

“לדעת בעצמותי – להביא את הגוף אל גוף הידע.”                 אני, כהרגלי, מדברת תוך כדי תנועה                                      ונעה תוך כדי דיבור.

ומה אני הבאתי לכנס?
אני הבאתי סדנה, שהיתה בפועל האירוע המסיים של 3 ימי הכנס. הסדנה שמטרתה היתה “להביא את הגוף אל גוף הידע” של המשתתפים עסקה בפועל ב”ידע, ידיעה והיודע”. בסדנה, שהיתה התנסותית בעיקרה, הוזמנו המשתתפים תחילה להפנות את תשומת ליבם לאופנים בהם הגוף הנחווה והתחושות הנחוות Felt sense משפיעים על האופן בו הם מתייחסים לידע/ רעיונות/סוגיות קוגניטיביות. בשלב הבא הוזמנו המשתתפים להיכנס לתודעה גופנית עמוקה יותר, המאפשרת לחוות את המערכות הגופניות ותפקודן כסוג של ידע ייחודי, חווייתי, שאינו רק קוגניטיבי, והוא מעבר להיותו חוויה בלבד. השילוב בין החוויה לבין עיבודה החשיבתי מאפשר לנו להגיע לרבדים עמוקים של תחושות, רגשות, רעיונות וסוגיות המשותפות הן לעולם הידע הגופני, הן לרגשי והן לקוגניטיבי.

כמו בכל כנס, דברים ננגעים בעיקר בקצותיהם, והם נועדו כדי לעורר עניין וחקירה בהמשך. כבר עכשיו יש לי הרבה רעיונות לפיתוח הסדנאות והקורסים.

רוצים ‘לטעום סדנה’? מכירים את הסדנאות ורוצים עוד אחת?

מוזמנים להיכנס לקישור הזה, להסתכל בטבלה המסודרת על פי איזור גיאוגרפי,

למצוא את הסדנה המתאימה, ללחוץ על הקישור – ו…הופ, אתם בסטודיו איתנו.