אחד הדברים המובנים לנו מאליהם ביותר היא התנועה שלנו. מעטים מאיתנו עוצרים לשאול את עצמנו: “טוב, אבל מאיין היא הגיעה, הפלא הזה…?” הרי, כשנולדנו לעולם, לא יכולנו לעשות דבר, וראה זה פלא, בתוך כשנה וחצי – הלכנו, הושטנו את עצמנו וזרועותינו אל דברים מעבר לנו, החזקנו חפצים בידינו, תחבנו אותם לפינו, שיחקנו עימם, ולא הרבה אחרי – התחלנו לדבר. כיצד התפתחו כל היכולות והמיומנויות האלה מהחבילה הרטובה והמסמורטטת למדי שהגיחה מבטן אמנו?

 

בלי הסברים ארוכים מדי, התנועה שלנו התפתחה מתוך רפלקסים ינקותיים, הנקראים לעתים גם רפלקסים פרימיטיביים, אשר חלקם החל לפעול ולהתפתח כבר ברחם. הרפלקסים, שהם תגובה בלתי רצונית לגירוי מבחוץ, הם הגורם המניע אשר עם היציאה לעולם הניע את חלקי גופנו ביחס לגרביטציה וביחס לחלקים אחרים באופן בלתי רצוני, כשתוך כדי כך הם מייצרים נתיבים חשמליים במוח המקשרים בין המוח והגוף. מתוך נתיבים אלה, בעזרת חזרה על הפעולה, אשר בהדרגה הופכת לרצונית – פיתחנו דפוסי תנועה פשוטים אל מורכבים, המאפשרים לנו להניע את גופנו כרצוננו. ההבדל בין רפלקס לבין תנועה רצונית הוא ביכולת הבחירה. ברפלקס, אין לי יכולת בחירה של תגובה.

 

ומה קרה עם הרפלקסים עם התפתחות התנועה הרצונית? בעבר חשבו שהרפלקסים הם שריד פרימיטיבי מתקופת העוברות אשר צריך לעבור מן העולם. כיום יודעים כי הם מוטמעים לתוך ארגון תנועתי מסדר גבוה יותר, ומהווים את התשתית להתפתחות התנועתית. במקרים בהם יש תקלה בהטמעת הרפלקסים לתוך ארגון מסדר גבוה יותר, אנו נראה זאת בקשיי תנועה, דיבור והתייחסות של ילדים ומבוגרים לעולם, כמו גם, לעתים, בקשיי קושי וריכוז, קשיים רגשיים ואף בהתפתחות הקוגניטיבית.

 

רוב הרפלקסים הינקותיים נטמעים לתוך סדר גבוה יותר בתוך השנה-שנה וחצי הראשונות לחיים. רפלקסים ספורים מהם ממשיכים לאורך חיינו. ביניהם, רפלקס קפיצת הברך המפורסם והמוכר מביקורים אצל הרופא, ורפלקס הנסיגה של השרירים הכופפים, או בשמו המדעי – Flexor Withdrawal Reflex. רפלקס זה מוכר לנו לטובה מהנגיעה הלא זהירה בתנור החם או בקקטוס בגינה. כאשר אנו נוגעים בחפץ או דבר חם מדי / דוקר/ מכאיב – מופעל הרפלקס ואנו מושכים אלינו את היד או הרגל פנימה כלפי הגוף ונסוגים מאובייקט הסכנה. פעולה זו מבוצעת באופן רפלקסיבי, דהיינו – עוד לפני שהספקנו לחשוב על מהות האובייקט. זהו רפלקס הישרדותי שסייע, כפי הנראה, להישרדותנו עד הלום.

 

התנועה הנלווית לרפלקס זה הינה תנועה של כפיפה של הגפיים כלפי מרכז הגוף והירתעות לכיוון המרוחק מאובייקט הסכנה. תנועה זו מביאה עימה הקטנה של טווח התנועה הקודם שלנו, ואם נכווינו או נפצענו, יש לשער שנישאר מקופלים פנימה עד יעבור זעם ויועיל הטיפול. החוויה התנועתית – רגשית, עם זאת, תישאר בנו – של נסיגה פנימה והימנעות מהוצאת שלוחותינו אל תוך המרחב, המתגלה כמאיים.

 

הרפלקס הזה מתחיל עוד בתקופת העוברות, והוא הבסיס לקיפול האיברים פנימה כלפי המרכז, לפני הדחיפה הגדולה והפריצה של התינוק אל העולם. מחקרים מראים, כי כבר בשלבים ראשוניים של העוברות ובוודאי בטרימסטר השני והשלישי, כאשר משמיעים לעובר צליל לא מוכר או לא נעים, או מפעילים מגע מבחוץ על קצוות הגפיים של העובר – הוא נסוג פנימה, מתרחק ממקור הלחץ. ניתן לראות את הממברנה מתכנסת כלפי פנים. העובר מגיב לסביבתו ו’סכנותיה’, והוא אומר “לא”, ונפנה הרחק ממה שנתפס כמקור סכנה או אי נעימות. התכנסות זו היא היסוד ליכולתו בחייו הצעירים והבוגרים לומר “לא”. רק אחר כך ילמד העובר, הילד והבוגר לומר “כן” כשהוא פושט עצמו אל העולם.

 

הפשיטה אל העולם גם היא תוצאה של רפלקס: רפלקס שליחת הפושטים Extensor Thrust Reflex, המתחיל לפעול גם הוא עוד ברחם, ואשר לאחר הלידה מסייע לנו בשמירה על שיווי משקל באמצעות שליחת הגפיים החוצה לייצוב ו/או תפיסה בדברים בסביבתנו. רפלקס זה מלמד אותנו להגדיל עצמנו אל תוך הסביבה ולסמוך עליה. ברחם, מסתבר, הוא פועל בתחילה כדחיפה כנגד גירויים מבחוץ, כאמירת “לא” אקטיבית ודחיפה של הסכנה הרחק בשבועות שלפני הלידה. עם היציאה לעולם, והתפתחות התינוק בחודשים הראשונים, לומד התינוק להפוך את הדחיפה להושטה האומרת “כן” לעולם. אמירת ה”כן” הינה הצהרה של ביטחון ויכולת לסמוך על הסביבה, והיא מאפשרת צמיחה, התפתחות, שמחה וחיבור עם העולם. רפלקס זה מנוגד לקודמו ומאפשר יצירת תנועה, כיוון שתנועה נוצרת רק כאשר יש התקדמות דו-כיוונית: פנימה והחוצה – גופנית כמו גם רגשית.

 

כן, חברים. מבחינה התפתחותית, אנו אומרים “לא” לעולם, לפני שאנו אומרים “כן”. כמה הישרדותי, מעניין וקריטי לשלומנו הגופני, הבריאותי, הנפשי, ההתנהלותי ואפילו החשיבתי. הבעיה היא, שבשנה האחרונה חזרנו למצב הישרדותי בו אנו אומרים קודם כל “לא” לסביבה, התנועה נתקעת בכיוון פנימה, ומצב זה נותן בנו את אותותיו.

 

מאז פרוץ הקורונה אל חיינו, אנו חווים בתדירות ובעוצמות חזקות את תנועת ההימנעות וההתכנסות. זה החל עם ההימנעות ממגע עם משטחים, עם הגלונים של האלכוג’ל שקנינו בדרך לא דרך ועם הכפפות שמנעו מגע ישיר עם סביבתנו. בהדרגה, ההימנעות מנגיעה במשטחים ציבוריים, שמירת את הידיים קרוב לגוף והמגע הקצר והנמנע עם חפצים בעולם בחוץ (המצרכים בסופרמרקט, למשל) – הפכה לדפוס תנועה דומיננטי. כמו צב שבוחר להשאיר את גפיו בתוך שריונו.

 

על כך נוספו המסיכה החוסמת את הפה ומקשה על התקשורת והריחוק החברתי, אשר הופכים את הדיבור עם הזולת לקשה ומעייף יותר. אז אנחנו מוותרים על חלק מהדברים שהיינו אומרים בימים רגילים (בזה יש לעתים גם יתרון). אבל, גם הדיבור הוא תנועה מאיתנו החוצה אשר נעשה פחות.

 

הנסיגה ניכרת מאד בקשר הפיזי שלנו עם הזולת שאינו ממש קרוב אלינו, או שאנו מנסים להגן עליו: מבוגרים, משפחה רחוקה, חברים, תלמידים, מכרים. את אלה שנהגנו לקבל בזרועות פתוחות ובחיבוק גדול, אנו מקבלים בידיים צמודות אל בית החזה בתנועת “נמסטה”, או סתם בזרועות שמוטות. אנו אוספים את הזרועות אל גופנו, לעתים קרובות במאמץ ובכאב, בביטוי שגופנו זוכר כביטוי של “לא”, כשאנו קוטעים באיבה את התנועה האינסטינקטיבית של אמירת ה”כן”.

 

הבעיה היא, שהתנועה חורטת בנו את רישומה. “התנועה הן מייצרת והן מבטאת את עולמנו הפנימי” אמר רודולף לאבאן. פעולת ההימנעות והנסיגה של קצוות הגוף כלפי המרכז, כמו מחזירה אותנו למצב רפלקסיבי, הישרדותי, מצב של “אין בחירה”, מצב של נסיגה אל תוך עצמנו, אבל עצמנו ‘אחר’: הישרדותי, מתוח ולחוץ. עצמי האומר “לא” כתגובה ראשונית.

 

איך נחזיר את ה”כן” לחיינו? דרכים שונות יש, אבל כמה מהן פשוטות להפליא. המטרה היא לתרגל תנועה רצונית ומכוונת החוצה מהגוף, מבלי להירתע או להימנע מדברים.
א. להבין שנמצאת אצלינו הרתיעה הזו כמרכיב מובנה. יש לה חשיבות הישרדותית גדולה, ולנסות להבין מתי חשוב שנשתמש בה ומתי אנו בסביבה בטוחה.

ב. לנשום אל מרכז הגוף ולהניח לנשימה להתפשט עד לקצוות. להניע ולשפשף קלות את הקצוות ולתת להן מגע נעים ומרגיע.
ג. לאפשר לעצמנו הזדמנויות לפתוח את הגוף ולהגדיל את עצמנו אל תוך המרחב.
ד. לשלוח את עצמנו ולחבק את מי שאפשר ומותר – חיבוק גדול המתחיל בפתיחת הזרועות החוצה.
ה. לשלוח את עצמנו החוצה לחפצים בבית – תוך כדי ניקיון הבית, או סתם כדי לתרגל הארכת הגוף החוצה אל דברים ספציפיים בעולם. כדאי ללוות במבט עוקב אחר התנועה.
ו. להזכיר לעצמנו, בעיקר לאחר שוך הקורונה או עם התבססות החיסונים, שהעולם הוא כן מקום בטוח ושמותר לנו לגעת בו.

מי שמעוניין להרחיב ולהעמיק באופן תנועתי, רפלקס הנסיגה ורפלקס הפשיטה יהיו חלק משיעור התנועה הזומי הבא. נותרו 2 מקומות בקבוצה.
אם ברצונכם להצטרף – לחצו כאן.