כמו דג מחוץ למים – על נשימה, על פעולה, ועל החן של תנועת הגוף והחיים
“כל החיים על פני האדמה תלויים בנשימה הדדית. כל החיות שואפות פנימה את מה שהצמחים נושפים החוצה; הנשימה ההדדית שלנו היא הנשימה ששומרת את כדור הארץ חי”
רבי ארת’ור ואסקוב, סופר ואקטיביסט
אומרים שהחיים הם “הדבר הזה שנכנס לנו בין ובמקום התוכניות”. וזה נכון, והחיים הם גם הדבר הזה “שמוחזק לנו בין כל 2 נשימות”.
אחת מחוויות הנשימה המשמעותיות ביותר שלי הגיעה מחוויה בה לא הגיעה “הנשימה השניה” (סיפור אמיתי):
הייתי אולי בכיתה ב’ או ג’. היינו בשיעור מוזיקה/ריתמיקה, או משהו כזה, בחדר כיתה ללא כיסאות ועם פסנתר, ואני התגריתי/ התחריתי באחד מבני כיתתי. איני זוכרת מדוע, אבל מה שבטוח, לא היינו “כוחות”. הוא היה גדול לפחות פי 2 ממני, גבוה וחזק, ואגב, היה דווקא בחור נינוח למדי. מדוע עשיתי זאת? אין לי מושג, היינו ילדים מלאי אנרגיה ועזוז במרחב פתוח ועם מעט מבוגרים בסביבה. אני זוכרת שכוונתי היתה שעשוע/ משחק, אך הסתבר שהצלחתי להוציא אותו משלוותו. הוא רדף אחרי, הפיל אותי לרצפה והתיישב עלי בחוזקה.
ברגע אחד, כל האוויר ננשף ממני החוצה ובזאת הסתיים המאבק. כשהרפה ממני, אני זוכרת שקמתי מהרצפה, gasping for air – מנסה להכניס אוויר, וזה – לא נכנס.
הרבה עשורים עברו מאז, ועדיין אני זוכרת את התנועה שלי בחדר, משוטטת במרחב הריק ומנסה להכניס אוויר, וזה – מסרב להיכנס. הייתי כמו דג מחוץ למים, כמו ציפור המנפנפת בכנפיה ללא יכולת להתרומם. כאשר הוא הגיע, סופסוף, האוויר – הוא נשאף פנימה בשאיפות חטופות, מבוהלות, והחוצה יצא בכי גדול. היו שם החוויה הפיזית, התחושתית, הפחד שהאוויר לא יחזור אלי יותר, עלבון וגם התובנה ש”היה חלק במה שקרה”.
אחרי היציאה החוצה והפתיחה של ההתגרות והשאיפה, הגיעו ההתכנסות והצמצום של הנשיפה.
עד היום חקוקות בי התחושה הפיזית, התנועות שעשיתי; שנים רבות לאחר שתחושות הפחד והעלבון נעלמו .
הנשימה הינה הפעולה הראשונית, הראשונה והאחרונה שלנו בעולם הזה. אנו חיים את חיינו בזכותה ובעזרתה, אך רוב הזמן – מבלי לשים ליבנו אליה. אנו ‘מספרים’ לעצמנו את סיפור חיינו, אך מתחת לסיפור, מתחת לקו העלילה, מתחת אפילו למרבד הרגשי המגוון והעשיר, חבוי עולם מלא צבעים, סוד והפתעה: עולם של תחושות, שדה של אינטיליגנציה ויצירתיות המאורגן דרך הסומטיקה של הגוף והתנועה. אם ‘נציץ’ לתוכו, אם נמלא את המודעות שלנו בתשומת לב אליו – נגלה שהוא אמיתי, קונקרטי וגם מטפורי, פתוח להתנסות תחושתית ולעבודה בדרכים מלאות יצירה.
בעולם המודרני, בעיקר בחברה המערבית הטכנולוגית, אשר נעה הרחק מהגוף ומנהר החיים של התנועה והחוויה הגופנית – תחושה אינה נחשבת לדבר ‘חשוב’. עבור רובנו, ‘תחושה’ היא הדבר הזה שמתעורר כשיש לנו כאב, עוררות מינית, דברים שמרגישים לנו נעימים או לא. אבל את רוב התחושות הקטנות, העדינות יותר, כגון אלה של הנשימה – איננו חשים כמעט, ולעתים אנו נזקקים למספר רגעים ארוכים כדי להיות מסוגלים לחוש את הנשימה העכשווית שלנו ואיכותה.
בימי הקיץ החמים והלוהטים אנו נוטים להדליק את המזגנים בבית, בעבודה, לעיתים קרובות בעוצמה כזו המטשטשת את היכולת שלנו לחוש משהו על עורנו מלבד ‘קור’ בדרגה זו או אחרת. העור, שהוא המעטפת הגדולה שלנו, המיכל שמכיל אותנו והממשק שלנו עם העולם, העשוי “נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים” – נחשב לאיבר הנשימה הגדול ביותר שלנו. מתקפת המזגנים על עורנו מעמעמת את יכולתנו לנשום ולחוש דרך העור.
אני, למרות שגדלתי בחום ובלחות הנוראיים של עמק הירדן, בתקופה בה הדלקנו את המזגנים בחודש מאי וכיבינו באוקטובר, ולמרות שאבי האהוב (ז”ל) היה טכנאי מיזוג מדופלם ומוערך – מתעבת מזגנים ומשתדלת כמיטב יכולתי לחיות עם חלונות פתוחים וכשחם מדי- מאוורר. נכון, זה קל יותר על גבעה בגליל מאשר בקומה ראשונה בתל אביב, או בחמסינים המהבילים של סביבת הכנרת, אבל אין משהו שמחליף עבורי את התחושה של אוויר חופשי וטבעי, הנושב בעדינות על העור.
גם בשעה שאני כותבת את הבלוג הזה, אני שמה לב לחוויה המשתנה של האוויר הננשב על העור, של העור המקבל עליו את המשב, של הקשר ביני ובין העצים שבחוץ, ושל ההשפעה של שעת אחר הצהריים ההופכת לערב על טמפרטורת האוויר ועל תחושת העור-נפש שלי.
כל אלה הן תחושות של אוויר ושל נשימה, יש להן מקצב והן מספרות לנו בדרכן העדינה על העולם ועל עצמנו בתוכו, על הרגעים בהם אנחנו חלק אינטגרלי ממנו והרגעים בהם אנו מתבוננים בו מבחוץ, או אפילו איננו מודעים לו.
רובנו אוהבים לצפות בתנועת חיות – כשהם משחקים, רצים, צדים, נחים. מה מושך אותנו? בעיקר ה’חן’ (Grace) של התנועה שלהן, הנינוחות, הדיוק והזרימה של תנועתן. גם מבלי שאנו יודעים זאת, קיים תואם גבוה בין איכות, אורך ומקצב הנשימה של החיה ותנועתה. החיות אינן עסוקות, כמונו, בתכנון עתידי, בסוגיות פילוסופיות, בבעיות רגשיות, בחוסר או עודף מודעות וכדומה. הן אינן בודקות, מנטרות ומבקרות את הביצוע שלהן. הן מתפקדות ‘כאן ועכשיו’ על בסיס אינסטינקטיבי, כשהן משתמשות בחושים שלהן – טעם, ריח, שמיעה, ראייה ותחושת התנועה. הן נמצאות בקשר עם החושים שלהן ונעות על פיהם. מקצבי הנשימה ומקצבי הפעולה שלהן ‘מדברים’ זה עם זה.
אנו, בני האדם, נוטים לבלות הרבה בתוך ראשנו, וזה מקדם אותנו למקומות רבים, אך גם עולה לנו באובדן גישה אל התחושות, הרגשות והחוויה שלנו כחלק מן הסביבה, המרחב והעולם סביבנו. הזמן הקולקטיבי, המשותף, ה’אובייקטיבי’ שלנו הופך יותר ויותר לדיגיטלי, מחובר אל התאורה המלאכותית והכחולה יותר מאשר למחזור הסירקדי – מחזור השמש והאור.
אנו נוטים לחשוב כי חווית הזמן האובייקטיבי היא ‘הזמן’ (הזמן להתחיל לעבוד/ללמוד/לאכול/לפגוש/לוכד’); אולם, הרבה טרם שהיכרנו את הזמן האובייקטיבי, נוצרה בתוכנו חוויית הזמן ה’סובייקטיבי’ שלנו. זו, מושתתת על מחזורי הנשימה שלנו, על האופן בו מאורגנת הנשימה שלנו: אורך הנשימה, עוצמתה, האופן בו היא עוברת דרך הגוף והמבנה שלה. כל אלה יוצרים את מקצב הנשימה. מקצב הנשימה משפיע על רמת הסבלנות שלנו, על היכולת לנוע, להיות בקשב, ברגש, לחשוב ולתכנן, לפעול. כאשר איננו מחוברים לחווית הנשימה ולמקצב שלה – אנו מאבדים את הקשר ל”מי אני כאדם נושם, נע, מרגיש, חושב, פועל”.
לפני אלפי שנים טען סוקרטס כי ״חיים שאין בהם חקירה, לא טוב לו לאדם לחיותם״. הנשימה הינה שער, פתח אל החקירה של מי אנחנו בכל רגע; החזרה שוב ושוב אל העולם הפנימי, המודע והבלתי מודע; העולם של התחושות והרגשות שלנו, ואל היכולת שלנו, כמו של החיות, לנוע בעולם בחן, בדיוק ובזרימה. עבודה עם תחושת הנשימה ומקצבה – פותחים לנו בעדינות פתחים חדשים אל אפשרויות חדשות ויצירתיות לחוות ולארגן את חווית החיים שלנו.
