במקור, פירוש ביטוי זה הוא שאם האדם יזנח את לימוד התורה וישכח מעט דברי תורה, בסוף – הוא ישכח את כולם. הפתגם מופיע בספר “מגילת חסידים” מתקופת התנאים.
גם אצל הגוף שלנו הפתגם הזה רלוונטי. כולנו יודעים איך מרגיש לנו הגוף אחרי מספר ימים של ‘חוסר שימוש’ עקב פציעה או מחלה, לא עלינו, או סתם אחרי רביצה מול מסכים.
בשוטטות קצרה בפייסבוק הבוקר (איכשהו צריך להעביר את הזמן בממ”ד שנפתח כבר בחמש בבוקר בצפון), מצאתי פוסט נהדר של פרופ’ רחל אליאור, המצטטת פוסט או דברים שכתב פרופ’ יורם יובל על דברים שהוא למד מנחש צפע לאחר שלפני מספר שנים הוכש על ידי אחד כזה.
נחש צפע מצוי
וכך מספר פרופ’ יובל (בליווי תוספות משלי):
פרופ’ יובל עבד בגינתו, ותוך כדי טיפול בגפן ששוקמה משריפה – הוכש באצבע ידו מנחש צפע. הוא כרך גומיה סביב קמיצת ידו, פונה לביה”ח הדסה על ידי אשתו, ורגע לפני קבלת האנטי-סרום, הוריד מאצבעו את הגומיה… ובבת אחת שטף אותו נהר כאב בלתי ייאמן.
לאחר יומיים בטיפול נמרץ, שוחרר לביתו, כשידו נפוחה וכואבת, והומלץ לו ללכת לטיפול בריפוי בעיסוק עקב מונח ששמע אז לראשונה: “אי-שימוש נלמד”, שמסתבר שהוא נפוץ מאד לאחר נכישות נחש, ותכליתו: אובדן כושר התנועה בחלק הגוף שהוכש. זאת, לא עקב ארס הנחש, כיוון שזה לא גורם לשיתוק לאורך זמן, אבל הכאב עצמו יכול לגרום לנו ל’שיתוק’.
כאשר תנועה בחלק כלשהו מייצרת לנו כאב, אנו מתרגלים שלא להניע אותו על מנת “להגן” עליו. כך, אנו נמנעים מלהניע ולהזיז את חלק הגוף, ומנסים להסתדר בלעדיו. מחקרים מראים כי “אי שימוש נלמד” הוא תופעה שכיחה לא רק אחרי טראומה גופנית, כמו הכשת נחש, אלא גם במחלות המלוות בכאב, אחרי אירוע מוחי או במחלת הפרקינסון. גם חולות בפיברומיאלגיה נמנעות פעמים רבות מתנועה בגלל הכאב הנלווה אליה.
אני נזכרת בפציעה שהיתה לי תוך כדי לימודי התואר השני שלי בלימודי מחול במרכז לאבאן בלונדון. בבוקר שבת קר במיוחד עשיתי לי חימום ושיעור מחול עצמי בבית, בו ‘נתתי לעצמי שיעור מחול’. אחד מהתרגילים הכיל פיתול מורכב מתוך עמידה הדומה ל”כלב מביט מטה” ביוגה. ייתכן שלא הייתי מחוממת מספיק, אבל ברגע מסויים שמעתי מעין צליל “פק” פנימי, ואחריו חשתי כאב חד למדי סביב אזור הצלעות. לא ידעתי מה קרה, אבל בבדיקה שעברתי מספר ימים אח”כ נראה כי ייצרתי איזשהו קרע מיקרוסקופי בשריר בינצלעי intercostal muscle. כמובן שכל תנועה באזור הכאיבה, או כמו שהגדרתי את הכאב למי ששאל אותי אז אם כואב לי: “only when I breathe” .
אתם מבינים בוודאי, שהימנעות מכאב באזור הצלעות משפיע מאד על הנשימה, רק שנשימה, שלא כמו כתיבה ביד או קפיצה על רגל ימין, אינה משהו שניתן לוותר עליו, ולו גם לזמן קצר. עם זאת, כן ניתן לנסות להקטין את נפחה, או להזרים אותה לאזורים אחרים. כיוון שהייתי בעיצומן של בחינות אמצע השנה, שאת חלקן המעשיות ביצעתי כאשר יד שמאל שלי מונחת על הצד הימני של הצעות במעין תמיכה, לא יכולתי להפנות לפציעה את מלוא תשומת הלב הנדרשת.
מהר מאד למדתי באופן בלתי מודע כמעט איך לנשום קטן יותר, להימנע מתנועה גדולה מדי, לעקוף את הכאב בצד הימני. תוצאה של זה היו כאבי גב וחוסר נוחות בצד זה של הגוף. לאורך שנים הרגשתי כי צד ימין שלי כולו התקצר. גם טווח ההעזה שלי בחלק מהתנועות צומצם ולקח שנים רבות עד שניסיתי שוב לחזור על התרגיל, שדווקא מאד אהבתי.
פרופ’ יובל מצטט מחקרים שעשה חוקר בשם אדוארד טאוב, אשר החליט לפני כ- 15 שנים לחקור את “אי-השימוש הנלמד” על חיות. טאוב גילה שהנמנעות התנועתית הופכת מהר להרגל וחוסר השימוש בקלות הופך מזמני לקבוע יותר וטווח התנועה של אותו חלק גוף מצטמצם. משמעותית לא פחות היא תגליתו כי חוסר השימוש בחלקי גוף מסויימים משנה את המפות המוחיות המשקפות את חלקי הגוף בקליפת המוח.
מסתבר כי תוך כמה ימים של אי-שימוש כפוי או נלמד כבר משפיע על המפות המוחיות אצל מבוגרים, וזאת גם כאשר אין מגבלה תנועתית אמיתית במקום, כלומר – טווח התנועה בפועל כואב, אבל קיים. כאשר אנו מלמדים את עצמנו שלא להשתמש בחלק גוף מסויים, יהיה לנו קשה ללמוד להשתמש בו מחדש, כיוון שיש לפתוח ולעורר את הערוצים המוחיים- שריריים האחראים לתנועתו. מחקריו של טאוב תרמו רבות לקידום תחומי השיקום הפיזי.
פרופ’ יובל מרחיב את עיקרון “אי השימוש הנלמד” גם אל תחומי החיים האחרים, על פי התפישה ש”מה שאיננו משתמשים בו – אובד לנו”. כך לגבי כושר גופני, כושר שכלי, וכך גם לגבי איכויות כגון, חמלה, אהבה וראיית האחר. הפניית מבטנו מהאחר המופלה, המתקשה, הנזקק- מפתחת אצלינו עיוורון שמתרחב בהדרגה לשטחים נוספים.
הדרך להחלמה מ”אי שימוש נלמד”, מציע אותו טאוב, היא להשבית גם את חלק הגוף הסימטרי לו, למשל במקרה של יד שאינה פועלת- לגבס את היד השניה. למי שאינו רוצה להשבית חלק גוף נוסף, עוברת ההחלמה דרך מאמץ ומוכנות לשאת כאב. זה דורש סיבולת, אמונה והבנה כי בהדרגה ייחלש הכאב, ככל שנניע את החלק הכואב יותר וככל שנפנה את תשומת מוחנו אל חוויה של התנועה הבריאה בחלקים אחרים. כך לומד המוח לשים לב לא לכאב אלא לזרימה, לנינוחות ולנעימות של התנועה האחרת בגוף.
גם אני נזקקתי ללמוד לנשום אל תוך הצד הימני של הצלעות שלי, ואיתו. זה לקח זמן רב, והיו כאבים, וכיוון שלא היכרתי אז את תפישות ההחלמה שאני מכירה היום – לא ידעתי בדיוק לאן ואיך אני מתקדמת. תרגלתי נשימות, אבל לא תמיד, לא בכל יום.
והנה, מאז הקיץ שעבר אני מתרגלת כמעט בכל יום 10-20 דקות של נשימה קוהרנטית (טכניקת נשימה פשוטה מאד, יעילה ומרפאת גופ-נפש) ואני מגלה כיצד השינוי מתרחש כאשר אינני ‘עוזבת’ את חלק הגוף. המקום הפגוע נפתח, יש בו יותר רכות וזרימה. הוא מקרין פחות לאזורים אחרים, ומתמזג איתם טוב יותר.
בתמורה – איכות הנשימה שלי משתפרת ועימה נעלמת חוסר הנוחות. הרכות ונחישות התירגול האלה, במיוחד בעיתות המלחמה המתמשכות, מייצרות גם איכויות רגשיות חדשות כגון יותר סבלנות, סובלנות, אורך נשימה רגשי וחשיבה מתונה יותר.
“אי השימוש הנלמד” יכול להפוך, כאשר אנו מוכנים להיות, לשהות, להתמסר – ל“שימוש נלמד מ-חדש”. סינפסות מוחיות חדשות נוצרות, רשתות תקשורת חדשות נפרשות, נקודות עיוורון מצטמצמות, תנועה חדשה וריפוי חדש נוצר.
אנחנו יכולים לנוע את עצמנו למקומות חדשים – גופניים ורגשיים. אנחנו יכולים לנוע את עצמנו “כ-חדש”.
מחשבות רבות עולות בי על הקשר לחוויית “חוסר אונים נלמד” והקשר שלו ל”אי השימוש”, אך זה כבר עניין לפוסט אחר.
