את התמונה מעלה יצרתי בתקווה גדולה ובאמצעות בינה מלאכותית.
“התקווה היא הדבורה היחידה המייצרת דבש גם ללא פרחים”. רוברט גרין אינגרסול
מהי ‘תקווה’?
על פי מילון אוקספורד, ‘תקווה’ היא “תּוֹחֶלֶת, צִפִּיָּה לִדְבַר-מָה נָעִים וָטוֹב מְלֻוָּה הַרְגָּשָׁה כִּי הוּא בּוֹא יָבוֹא, אֱמוּנָה בְּסִכּוּי שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם”. כלומר, יש בה פעולה אקטיבית (אנו מצפים ומרגישים) התכוונות (כיוון) כלפי משהו הנמצא ‘לפנינו’ ו’מעבר לנו’ מבחינת מרחב וזמן.
מהי ‘תנועה’?
למושג זה הגדרות שונות מעט בתחומים שונים, אך כולן כוללות את המושג ‘שינוי על פני ציר הזמן’.
את הפוסט הזה אני כותבת בהשראת מורתי היקרה, יפעת פרס, איתה אני מרחיבה ומעמיקה את לימודי מערכת העצבים וויסותה, בדגש על עצב הואגוס ותגובות ההגנה שלנו. רגע לפני יום הכיפורים קיימה יפעת סדנת זום מלאת השראה בנושא ‘התקווה’.
תוך כדי האזנה להקלטה (לצערי לא הייתי פנויה במהלך הסדנה עצמה) – נעשה לי ברור: סדנת פתיחת השנה שלי תתמקד תנועתית בנושא ‘התקווה’. אנו נחקור ונחווה את האמבודימנט של התקווה בגוף ובתנועה ובדרך זו נפגוש את עצמנו ביחס לשתיהן ואת האפשרויות שלנו להשתכלל דרכן – גופנית, תנועתית, אקספרסיבית ויצירתית.
ל’תקווה’ ול’תנועה’ יש הרבה מן המשותף. שתיהן – כוחות חזקים הקשורים זה לזה. תקווה היא הדבר, אשר, פעמים רבות, מניע אותנו לנקוט בפעולה, ליצור שינוי ולהמשיך לפעול גם כאשר התנאים נעשים קשים. ללא תקווה, התנועה יכולה להרגיש לנו חסרת מטרה או עקרה.התנועה היא פעולה פיזית או מטאפורית הגורמת לדברים לקרות ולייצר שינוי – בין אם התפתחות אישית, שינוי חברתי, או רק היכולת לעבור את היום – ושינוי הינו מושאה של התקווה.
חשבו על התנועות לזכויות האזרח, למשל. כולן התעצמו בעזרת התקווה לעתיד טוב יותר. ברמה אישית, התקווה להשיג מטרה אישית כלשהי היא זו שמניעה אותנו בכיוונה. התקווה והתנועה נדרשות לנו להתקדמות ולחוסן.
בפוסט זה אני מביאה כמה מחשבות בנוגע למושג ה’תקווה’ ביחס לגוף ולתנועה. הפעם – רובן מתורגמות, עם מעט הערות ותוספות שלי – מתוך הספר “The joy of movement: how exercise helps us find happiness, hope, connection and courage” מאת Kelly McGonigal – פסיכולוגית בריאותית (יש דבר כזה!) ומרצה באוניברסיטת סטנפורד, שעבודתה מתמקדת ב’תרגום’ תובנות מתחום הפסיכולוגיה ומדע המוח לאסטרטגיות מעשיות התומכות בבריאות ו wellbeing.
קלי מקגוניגל (התרגום חופשי והדגשים הם שלי):
אחד הדברים הראשונים שגיליתי היא שההסבר הנפוץ לשאלה מדוע אימון גופני משמח אותנו הוא פשטני מדי. ההשפעות הפסיכולוגיות של תנועה אינן יכולות להיות מצומצמות לשטף אנדורפיני בלבד. פעילות פיזית משפיעה על כימיקלים נוספים רבים במוח, כולל אלה הנותנים אנרגיה, מקלים על דאגה, ומסייעים לנו להתחבר לאנשים.
זה מוריד את רמת הדלקתיות במוח, מה שלאורך זמן יכול להגן מפני דיכאון, חרדה ובדידות. שגרת אימון מעצבת מחדש את המבנה הפיזי של המוח והופך אותו לכזה הקולט בקלות רבה יותר אותות של הנאה וקשרים חברתיים.
שינויים נוירולוגיים אלה מתחרים בהצלחה באלה הנצפים בטיפולים החדישים ביותר לדיכאון והתמכרויות. ההשפעות משנות התודעה של האימון הגופני נרשמות ומגולמות אפילו במבנה השרירי שלנו. המהלך פעילות פיזית, השרירים מפרישים לזרם הדם הורמונים ההופכים את המוח עמיד יותר לסטרס. המדענים קוראים להם: “מולקולות של תקווה”.
בהתבוננות בראיות והוכחות אלה, קשה שלא להסיק כי הפיזיולוגיה שלנו הונדסה לתגמל אותנו על תנועה. אבל מדוע הביולוגיה האנושית מכווננת וממוקדת כל כך לעודד אותנו להיות אקטיביים? ניחוש הגיוני ראשון הוא אותם רווחים בריאותיים שיש לנו מאימון גופני. אולי המוח משגיח כאן על הגוף, דואג שנישאר אקטיביים מספיק כדי להרחיק מאיתנו התקפי לב.
אולם תפישה זו לוקחת בחשבון פרספקטיבה היסטורית קצרה מדי של הערך של פעילות פיזית לשרידותו של האדם. רוב תקופת קיומו של האדם, מטרתה העיקרית של התנועה היתה לא למנוע מחלות. הפעילות הפיזית היתה האמצעי דרכו היה האדם מעורב בחייו. כפי שכתב מדען המוח דניאל וולפרט: “המטרה הכוללת של מוח האדם היא לייצר תנועה. התנועה היא האופן היחיד שיש לנו ליצירת אינטראקציה עם העולם”. זו הסיבה שהביולוגיה שלנו כוללת כל כך הרבה דרכים לתגמל אותנו על כך שאנו נעים.
ברמה הבסיסית ביותר, התגמול עבור תנועה היא האופן בו המוח מעודד אותנו להשתתף בחיים.כאשר אנו מוכנים לנוע, השרירים שלנו נותנים לנו תקווה. המוח ‘יתזמר’ עונג, וכל הפיזיולוגיה שלנו מתאימה את עצמה כדי לספק אנרגיה, כוונה ואת האומץ שאנו זקוקים לו כדי להמשיך.
ישנו גם סיפור מורכב יותר העוסק בשאלה מדוע התנועה מתגמלת – כזה העולה מתוך הפסיכולוגיה של השמחה האנושית. בני האדם מחווטים ליהנות מפעילויות, התנסויות, חוויות ומצבים מנטליים המסייעים לנו לשרוד. דבר זה מרחיק מעבר להיבטים הפרקטיים המובנים מאליהם, כגון אכילה ושינה, וכולל מאפיינים פסיכולוגיים רבים המגדירים אותנו כבני אדם. אנו נהנים לשתף פעולה ומוצאים סיפוק בעבודת צוות. אנו נקשרים לבני אדם, מקומות וקהילות, ואנו חשים מעין חום אנושי כאשר אנו דואגים להם ומטפלים בהם.
אפילו היכולת שלנו למצוא משמעות בחיים מעוגנת בנוירוביולוגיה של ההנאה: סיפורים ומטאפורות תופשים את את מערכת התגמול של המוח ומעודדים אותנו ליצור נראטיבים המסייעים לנו למצוא הגיון בחיינו.
בני האדם אינם זקוקים ליצור מחדש את ההרגלים האלה בכל דור מחדש. איסטינקטים אלה טבועים בדנא שלנו ומתעוררים לחיים בכל אחד מאיתנו, כשהם מרכיב יסוד בהישרדותנו כמו יכולתנו לנשום, לעכל אוכל ולהניע את הדם בשרירים.
פעילות גופנית – אם דרך אימון ותרגול, חקירה, תחרות או חגיגה – משמחת אותנו כיוון שהיא מעוררת את האינסטינקטים האלה. התנועה שזורה בכמה מההנאות האנושיות הבסיסיות ביותר, כולל ביטוי עצמי, קשר חברתי ומומחיות. כאשר אנו פעילים, אנו מתחברים להנאות פנימיות, מהסיפוק של סינכרוניזציה עם מקצב של מוזיקה ומההתרגשות התחושתית של תנועה שיש בה מהירות, חן ועוצמה. תנועה ממלאת צרכי ליבה אנושיים, כגון הכמיהה להיות קשור לטבע או לחוש חלק ממשהו גדול יותר מעצמנו.
הבילוי הפיזי שאליו אנו הכי נמשכים בנוי לאצור את החוזקות האישיות שלנו – היכולת להתמיד, לשאת, ללמוד ולצמוח – תוך שהוא מעורר בו זמנית את האינסטינקטים שלנו לפעול יחדיו.כאשר פעילות אקטיבית מספקת אותנו, זה מפני שההשתתפות שלנו גם חושפת את הטוב שבנו וגם מאפשרת לנו להיחשף לטוב באחרים. זו הסיבה שתרבויות שונות שמות את התנועה במרכז המסורות המהנות ובעלות המשמעות ביותר שלהן. כפי שהבחין הפילוסוף דאג אנדרסון: “לתנועה יש את הכוח להביא אותנו באופן המלא ביותר אל מה שהוא האנושי ביותר בנו”.
וחזרה אלי ולנקודת ההתחלה של הפוסט: ללא תקווה – מדוע שננוע? איזו מוטיבציה תהיה לנו ליצור שינוי? חשבו על הסיטואציה בה אתם יושבים על הספה ובטנכם מקרקרת. איזו סיבה יש לכם לקום מהספה, מלבד התקווה שתמצאו במטבח משהו לאכול?!
התקווה מורכבת ורבת פנים. היא מורכבת מהיבטים רגשיים, מחשבתיים ופיזיולוגיים המתקשרים זה לזה. ברמה הרגשית, התקווה מערבת רגשות של אופטימיות וחיוביות לגבי העתיד. מבחינה מחשבתית, היא מציבה מטרות ויוצרת את הדרכים להגשמתן. מבחינה פיזיולוגית, התקווה יכולה להשפיע על רמות הסטרס, ולשפר את הבריאות הכללית. כאשר המוח שלנו מאמין בתוצאה חיובית, הוא מייצר נוירוכימיקלים המשפרים עמידות ו wellbeing. התקווה היא תוכנית החיים, המנחה אותנו דרך אתגרים ופעולה מעוררת השראה.
אולם, בלעדי התנועה – נשארת התקווה רק משאלת-לב פאסיבית, אשר תתגשם או לא בחסדי שמיים או אדם אחר. אולי מישהו יגיש לנו עכשיו ארוחה?! ואולי לא. אגדות עם רבות נשזרו על סוגיית משאלות הלב, אולי בזמנים בהם אנשים חשו שאין להם כוח ליצור שינוי בכוחות עצמם.
הן לתקווה והן לתנועה משותף הצורך בפעולה אקטיבית ובכוונה על ציר הזמן.שתיהן מייצרות שינוי – פיזי, רגשי ומחשבתי. שתיהן נעות מההווה אל העתיד. תנועה שחלפה, כמו גם התקווה – נמצאות כבר בזמן עבר, ויש לחדשן שוב ושוב. הן אינסטינקטיביות וטבועות בדנא שלנו ובקשרים המוחיים-גופניים. הן מייצרות תחושת עונג ותומכות זו בזו.
“תנועתה של התקווה” –תהיה סדנת פתיחת התוכנית השנתית ב- 29.10.24, והיא פתוחה למי שרוצה לבחון אפשרות להצטרף אלינו או לטעום מדרך העבודה בשיטת לאבאן/בארטנייף.
