“אם ברצונך לגלות יבשות חדשות, עליך להיות מוכן לאבד את מראה החוף” (אנדרה ז’יד)

בדצמבר 2019 התגלה בעיר מחוז בסין וירוס לא מוכר, שנראה היה כי עבר מבעלי חיים לבני אדם ויצר מחלה חדשה, בלתי מוכרת, מדבקת באופן יוצא דופן ומסוכנת במידה רבה.
אבל, הי, ווהאן שבסין היא שם….מעבר לאוקיינוסים ולהרים, הרבה מעבר לאופק. למי אכפת? אז הסטנו מבטנו לדברים דחופים מזה של חיינו שכאן.
בפברואר 2020 החל הנגיף להתפשט אל העולם שמחוץ לסין, ומאז – השתנו חיינו והשתנה המיקוד של המבט שלנו.
רוב מה שהכרנו כ’שגרת חיינו’ – היציאה מהבית, היציאה לעבודה, חיי הגן ובתי הספר של ילדינו, הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלנו, מפגשים פורמליים ובלתי פורמליים, פעילויות ספורט, אמנות, תרבות – הפך לאסור ובלתי אפשרי. נקראנו לעצור הכל, לספון בביתנו, להתכנס אל תוך עולמנו תוך שאנו מגדילים את המרחק בינינו ובין אחרים.

 

 

בעיתות הסגר, כאשר נאסר עלינו לצאת מהבית, התקרב הפוקוס שלנו לטווח הקרוב – הטווח האינטימי (בינינו לבין עצמנו ועם אחרים איתם אנו נמצאים במרחק נגיעה) והטווח האישי, בו אנו רואים ופוגשים את הדברים הנמצאים בסמוך אלינו, בין קירות הבית , נאמר. אנשים איתם יכולנו להיפגש היו רק אלה המורשים להתקרב קרוב אלינו לטווח נגיעה – מספר מצומצם למדי אצל רובנו, ועם כל השאר נקראנו לא להיפגש, או להיפגש במרחק של לפחות 2 מ’ ולזמן קצר.

 

 

“לא נורא”, אמרנו בסגר של חודש מרץ, “זו הזדמנות לשנות סדרי עולם ותפיסות שהשתרשו, כגון את המרוץ המטורף שלנו אחרי… (מה?!)”. “דווקא נחמד לנו להיות יותר בבית, לא לנסוע כל הזמן, לבלות זמן עם הילדים, לא רק ‘זמן איכות’, לתת לעצמנו זמן לגלות מחדש את עצמנו ואת הדברים הנמצאים בקרבתנו, אותם שכחנו כשנשאנו מבטנו אל האופק של קריירה, כסף וכבוד”. חזרנו ליהנות מהדברים הקטנים של החיים, אלה הנמצאים בסמיכות אלינו.

 

 

ביחד עם השתנות המרחב שלנו, ממנו נעלמו התנועה החופשית במרחב הכללי והמבט המרחיק אל האופק, נלקח מאיתנו גם הממד של הזמן ארוך הטווח. חוסר היכולת לצפות את המהלכים הבאים, התלות בהחלטות ועדות וקבינטים המשתנות תדיר, וההבנה ההולכת ומתבססת כי עד אשר יופץ החיסון נגד קורונה אי אפשר באמת לתכנן שום דבר – גרמו לנו להתמסר להוויה אשר בשיטות המדיטציה השונות נקראת “כאן ועכשיו”.

 

 

“כאן ועכשיו” היא היכולת להיות נוכח בכל רגע שעובר, להתמסר לרגע הנוכחי כשהוא משוחרר מנטל העבר ומציפיות העתיד. “כאן ועכשיו” זו המדיטציה בה תשומת הלב לנשימה מביאה אותנו קרוב פנימה וממלאה כל רגע ברגע עצמו. “כאן ועכשיו” נדרשים להיות גם שחקני התיאטרון, הרקדנים והמוזיקאים – הנדרשים להחיות מחדש רגעים עליהם נערכו חזרות לרוב. החוויה של “כאן ועכשיו” הינה עילאית – של שלווה גדולה ביחד עם פתיחה של התודעה ותחושה של נוכחות מלאה היכולה להטעין באנרגיה עצומה.

 

 

אם כך, הכל טוב. לא?!
אז זהו ש…

 

 

לגופ – נפש, כידוע, יש את התכנות שלהם. “כאן ועכשיו” ומבט קרוב הינם טובים ויפים, אבל… בין הרפלקסים המשפיעים ביותר על התפתחותנו ותנועתנו במרחב הם הרפלקסים ותגובות שיווי המשקל, ביניהם נמצאת התמיכה האופטית Optical support. ‘רפלקס’ זה תומך בתנועת עמוד השדרה ובאיזון הראש (הכבד) על חוליות הצוואר. התמיכה האופטית נוצרת על ידי תגובות רפלקסיביות השומרות את מבטנו אל האופק, ובכך מעלה את הטונוס בעמוד השדרה ומייצרת מעין תמיכה לארגון יחסי ראש-עמוד שדרה.

 

 

 

תגובות אלה הן אלו שאפשרו לנו, כשהיינו תינוקות שכובים על גחוננו, להרים את ראשנו שהיה אז כבד משמעותית עבור שרירי עמוד השדרה שלנו מעל הרצפה ולהתחיל להסתכל אל עבר האופק, במעבר מהמישור הפרונטלי של הגוף אל המישור הסגיטאלי. האופק היה אולי במרחק שעבורנו כיום הוא ‘קרוב’ אך הוא סימן לנו פוטנציאל של התפתחות עצומה – העלייה מהקרקע והמעבר לאנכיות.

 

 

 

המבט אל האופק הינו קריטי לשיווי המשקל התנועתי והרגשי ומחשבתי שלנו. כל מי שהתנסה פעם בשיעור בלט, או סתם בריצה על צינור או הליכה על חבל (או שאר אימוני נינג’ה רחמנא ליצלן…) – יודע שעל מנת לשמור על שיווי המשקל יש להרים את המבט, להתיקו מהרצפה ולשלוח אותו אל האופק. שליחת ‘קרני אור’ מהעיניים אל האופק מאפשרת ייצוב, הארכה של עמוד השדרה וביצוע משימות גופניות מורכבות כגון פירואט או חציית ‘גשר הקוביות’ בתחרות הנינג’ה. הסרת המבט מהאופק אינה רק מפגישה אותנו עם גבהים מפחידים, היא מסירה את התמיכה האופטית, משנה את ארגון עמוד השדרה וחלוקת המשקל ולכן מעלה את הסיכוי לנפילה. בקורסי התנועה ההתפתחותית אנחנו מתאמנים על תמיכת העיניים כחלק ממציאת ייצוב ועם מטופלים המתקשים בשיווי משקל אני מתאמנת על זה גם כן.

 

 

בין הדברים המרתקים/ מעציבים/ מתישים שגיליתי בחודשים האחרונים, בהם עבר המבט שלי ממרחבי הסטודיו התלת-ממדיים אל המסך השטוח והדו-ממדי, בהם המבט של נשאר במשך שעות מוכל בתוך המרחב האישי והקרוב שלי, הוא ההשפעה שיש לזה על עמוד השדרה שלי ועל גבולות ההתעניינות שלי במה שמעבר לי. למרות כל היתרונות והרווחים הנפלאים של החיים בהווה והיכולת להיות “כאן ועכשיו”, ללא היכולת להרים את המבט אל האופק ולתכנן פעולה עתידית כגון קורס שאינו בזום– מאבד עמוד השדרה שלי את הטונוס, ההתארכות והשמחה שבו, ואני מתקשה לבצע פעולות שלוקחות זמן וכוונה ארוכת טווח, אפילו ללמוד משהו לעצמי מעבר לסדנאות קצרות, או אפילו הכתיבה בבלוג הזה, שהוזנחה כיוון שלאחר שעות ההוראה בזום פשוט לא יכולתי לסגור שוב את המבט שלי אל טווח קצר כלכך.

 

 

ההתכנסות אל ה”כאן והעכשיו” נפלאה לרגעים, מרגיעה ומשחררת, אך חסר בה המתח הנוצר מתוך הדחיפה אל הקרקע והארכת עמוד השדרה אל תוך המרחב, עם האפשרות להיעזר במבט אל האופק ובתמיכה האופטית על מנת לקחת סיכונים, לצאת משיווי המשקל הבטוח כדי להעז ליצור דבר חדש. בלי המוכנות לצאת משיווי משקל – לא ייתכן שינוי ובוודאי לא יצירה חדשה. במקום בו נעים ונוח לנו, בו אנו יציבים ורגועים – לא נוצרת המוטיבציה לפעולה.

 

 

בסופו של הסגר הראשון, בסוף חודש מאי, עברנו לבית חדש אשר מחלונותיו המערביים נשקף קו החוף הצפוני ביותר של ישראל עד לראש הנקרה. את הקיץ ביליתי רבות בצפייה מהחלונות אל קו האופק ובגיחה אליו, כשהתאפשר. אבל בשבועות האחרונים אני נפעמת ומתוסכלת מהחוויה המשונה כלכך של הפער שבין האופק הפיזי הרחוק אליו אני יכולה לשלוח מבט (מעולם לא יכולתי לראות רחוק כל כך מחלון ביתי, הרחק אל תוך הים) והאופק התנועתי והתעסוקתי המוגבל אל הקרוב במרחב ובזמן: אל הסדנה שנוצרת מעכשיו לעכשיו או לעוד שבוע. זה נחמד, זה כיף וזה משחרר במידה, אבל עמוד השדרה שלי מחפש כבר זמן רב את ההתארכות אל העתיד.

 

 

עשו לעצמכם טובה, נסו מדי פעם לצאת אל מקום בו תוכלו להרים מבט אל האופק ולייצב את עצמכם תוך כדי התנועה בדרך אליו.

 

 

עוד ניפגש בימים טובים יותר, החיסון כבר באופק.

 

 

שלכם באהבה וגעגוע

מילכה