מי שמכיר אותי, יודע שאני אישה של הקצב המהיר. אני הולכת מהר, מדברת מהר, חושבת ועושה הקשרים מהר. אני אסוציאטיבית ונוטה לקשר דברים מעולמות שונים, וזה פשוט עולה לי ברגע (אפרופו, קראתי פעם על מחקר המקשר בין מהירות ההליכה ומהירות החשיבה). זה לא שאני אצנית, או אפילו מתרגלת ריצה, אבל יש משהו במקצב הבסיס שלי, שהוא מהיר יחסית. כשאני יוצאת להליכה, כזו של ה’ספורט’, אני הולכת מהר. זה לא תמיד סבבה, כי כשאני רוצה ללכת עם פרטנרים, אני צריכה את אלה המהירים גם כן, כי האטה לקצב של מישהו אחר דורשת ממני הרבה סבלנות וסובלנות. לא מזמן טיילנו עם זוג חברים איתם לא התראינו שנים רבות. החברה ואני נולדנו באותו היום והשנה, ודומות בהיבטים רבים. מבלי ששמנו לב, תוך כדי סגירת פערי- מידע ביוגרפיים הכרחיים, השארנו שתינו את שני הגברים הרחק מאחור. שתינו היינו זקוקות למקצב ה”אומפ-אומפ-אומפ” הזה של ההליכה המהירה.
אני לא שיאנית מהירות, שלא תטעו, ואני יודעת לנוע גם בעצלות רבה. בכל זאת, כשאני נעה מהר, משהו במוזיקה הפנימית שלי בא על ‘סיפוקו’.
אולם, כאשר אנו רוצים לשנות דפוס תנועה/פעולה כלשהו, או דפוס רגשי, צריך לעשות בדיוק את ההפך מהקצב הרגיל שלי. צריך להאט.

ממש להאט.
ההאטה מאפשרת לנו לשים לב לריבוי הרבדים ולדקויות שאינם מגיעים לטווח התודעה בתנועה המהירה.

 

ההאטה מאפשרת לנו לבחור בכל רגע היכן אנו רוצים לשים את תשומת הלב שלנו, ואז מתארגנת מערכת העצבים בהתאם.

 

שינוי דפוס הינו קודם לכל שינוי נוירולוגי; שינוי של האופן בו מערכת העצבים חווה את הסביבה ומגיבה באמצעות שליחת אותות חשמליים לחלקי הגוף ולשרירים. המשוב החוזר אל המוח מקבל משמעות דרך תשומת הלב וחוזר חלילה. לדוגמא, בשחרור הגוף אל הקרקע, ניתן לשים לב: למשקל הגוף הבא במגע עם הקרקע, או לנשימת הגוף כיוונה ומקצבה, או לתחושת הקרקע/האוויר/הבגד על העור, או ליחסים שבין העצמות המשחררות משקלן אל הקרקע ונעות פנימה והחוצה עם כל מחזור נשימה.

 
ההאטה, שהיא אחד הבסיסים החשובים לעבודה בתנועה סומאטית, מאפשרת לנו לבחור – ושוב לבחור מחדש- בכל רגע. לבחור היכן לשים את תשומת הלב שלי, כיצד להגיב לתחושות המגיעות ממערכת החושים, כיצד לבצע את התנועה הבאה ודרך איזו מערכת אני רוצה לחוות אותה: מערכת העור/ העצמות/השרירים/העצבים/הנשימה/הנוזלים…ועוד. כל אחת מהמערכות תפיק חוויה שונה, איכות תנועה שונה ותוצאה שונה ברמה הפיזית והרגשית.

 
עכשיו, כשמרוץ ההוראה הרגיל שלי יצא לחופשה חלקית, אני מתפנה להאט ולגלות כיצד בחרכים שבין רגעי הזמן, מתרחב לו עוד זמן, ועוד. חווית הזמן מתרחבת ועולם נפתח, מעין טריטוריית זמן שאינה בעולם הזה. אני שמה לב למה אני שמה את לבי, ובמרווחים שבין העצמות, השרירים, העור וכלי הדם – מתגלים עוד ועוד מרווחים. אני נכנסת לתוכם ומחפשת את המרווחים שבין הסדקים, אותם מקומות שאינם ‘מושלמים’. האגן שאינו לגמרי מאוזן, הפציעה בצלעות שהשאירה את צד ימין מקוצר מעט, המשקל שאינו נח שווה על שני צידי הגוף. אני נכנסת כמו עליסה הנכנסת אל מאורת הארנב, נעלמת לי בזמן; וזוכרת שבזכות הסדקים – נכנס גם האור. זו אינה הפעם הראשונה, ממש לא. כבר שנים אני מכירה את חווית הצלילה הזו וכמה היא משחררת, אבל ביומיום קל כל כך להישאב שוב אל המקצב הרגיל, המהיר, מקצב ‘הבית’ של הגוף.

 

אני מאטה את עצמי לדעת.

 
אני שוכבת על הרצפה. חוקרת את הדקויות של שחרור המשקל. כמה ולמה אני בוחרת להתמסר עם המשקל? למשטח העליון של הפרקט? לספוג שתחתיו? לרצפות הישנות שתחתיו? לחול שתחתיהן? לבטון שמתחתיו? לאוויר שתחת הבטון? לאדמה? ללב האדמה? לא להאמין כמה בחירה יש לי אפילו כאן. מתוך הבחירה החדשה תרגול תנועת עצמות האגן על הרצפה מקבלת זרימה וכיווניות אחרת, מקצב חדש של העברת תנועה בין חלקי הגו. התרגול הרגיל והמוכר של תרגילי הארגון הגופני בשיטת לאבאן-בארטנייף נחווה כשיר חדש.

 
אני עולה מהרצפה אל המרחב. כל עצמותי אומרות שירה ולבבי רן. חודשים של מתח שהורגש בגב התחתון וכאבים של פציעת הגב שמלאו לה כבר שלושים שנה – התפוגגו להם. יש זרימה חדשה והרבה פחות מאמץ, ונוצרים בי מקצבים חדשים. הם גם מהירים, אבל מהירות אינה בהכרח ה’סיפור’ שלהם. משהו חדש נולד.
חופש.
כולי סקרנות לגבי השלכות המקצבים החדשים על “קווצ’ים” (“קרחצן” ביידיש) גופניים (ורגשיים) נוספים בחיי. אני מאטה כדי לשים לב. מה אעשה עם כל הטוב הזה?!

 

ומה נמצא כולנו במרווחים שבין הסדקים של חלקי העם העייף והמשוסע הזה?

מה יקרה אם נאט את תגובותינו ונשים לב למה אנחנו שמים לב אצל עצמנו, אצל האחר?!
נאט את עצמנו לדעת גם כעם.

 

רוצים לשחרר כאבים / לשכלל דפוסי תנועה ולשפר יכולות תנועתיות?

לגלות את הקשר שבין הבחירות התנועתיות והבחירות של ה’חיים’? 

צרו קשר למפגש אישי או ללמידה בקבוצה. הקורסים והסדנאות הבאים מתחילים להתגבש.