חוש הראייה, בעיקר בעידן המסכים המודרני, הוא החוש השליט בחיינו. מעניין לשים לב שבאנגלית חוש זה נקר Vision, מילה שפירושה הוא גם חזון, כלומר – מה שנראה, נצפה, נתפש, נחזה לבוא. לראות – אנו רואים דרך העין, איבר מופלא, המורכב  מכל סוגי הרקמות הקיימות בגוף – קשות, רכות ונוזליות- העוטפות זו את זו ויוצרות בשכבות רבות את המורכבות של יכולות הראייה שלנו.

 

 

בחלוקה ‘גסה’ ניתן לדבר על הרקמות האלה כמורכבות מ:

 

 
• שילוב של שש עצמות גולגולת שונות היוצרות את ארובת העין;
• רקמות רכות בצפיפויות ושכבות שונות היוצרות את הקרנית, את ‘מעטפות’ גלגל העין, את הרשתית וחלקי עין נוספים;
• ‘כיסי נוזלים’ הנמצאים בין חלקים אחרים, מרככים את המפגש עם הסביבה ומגנים על חלקים רגישים.

 

 
אם תיזכרו בשיעורי המדע/טבע בבית הספר ( ה’ביולוגים’ ביניכם בוודאי פגשו את זה), בפועל – איננו ‘רואים’ דרך העין. זאת אומרת, לא היא בדיוק מייצרת את ה’תמונה’ שנדמה לנו שאנחנו רואים.

 

 
העין היא ה’קאמרה אובסקורה’ (הלשכה האפלה) דרכה עוברים גלי האור. עדשת העין, הנמצאת בקדמת גלגל העין, רוחצת בנוזל, מרכזת את קרני האור ומעבירה אותם אל קולטנים הרגישים לאור, הנמצאים על הרשתית, הנמצאת בחלק האחורי של גלגל העין. קולטנים אלה ממירים את האור לאותות חשמליים המועברים למוח, ואלה מתורגמים במוח ל’תמונה’ אותה אנחנו ‘חושבים’ שאנו רואים. בפועל, התמונה המתקבלת בצד האחורי של העין ‘הפוכה’ והמוח הוא זה ש’מתרגם’ אותה לתמונה ה’נכונה’.

 

 

למוח יש תפקיד חשוב בהמרת האותות ל’תמונה’ ותמונה זו מבוססת במידה רבה על עצמים ודימויים שאנו כבר מכירים. זכור הסיפור (האמיתי?) על האינדיאנים באמריקה שלא ראו מימיהם ספינה ולכן לא ‘קלטו’ שהם רואים משהו חדש/ספינה באופק כשהתקרב אליהם קולומבוס. בלעדי התפישה של המוח, לא ניתן להבין את מה שאנו קולטים פיזית דרך העין.

 

 
בין הקרנית והעדשה שבקדמת גלגל העין לבין הרשתית שבגבו- נמצא חומר קרישי שקוף בעל איכויות נוזליות הנקרא ‘הגוף הזגוגי’. באנגלית נקרא חלק זה – Vitreous humour . תפקידו הוא להגן על קולטני האור העדינים שברשתית.
נראה לי מעניין ביותר שחלק זה נקרא ‘הומור’ (כן, כן, זה שמו – ‘הומור’), והוא מגן על חלקים עדינים בעין מפני חשיפה מוגזמת לאור. מעלה תהיות לגבי תפקידו של ‘חוש ההומור’ בחיינו. נראה לי שגם ההומור בו אנו משתמשים בבדיחה, בהערה צינית, בצחוק על עצמנו, הוא להיות מעין ‘פגוש בין חלקים רכים בתוכנו לבין החספוס והקושי של העולם. האם נועד ההומור הזה לאפשר לנו לקחת את מה שאנו רואים עם ‘קורט מלח’ (או קצת ג’לי לריכוך) במיוחד כשאנחנו נכנסים ללופ בו אנחנו בטוחים שהפרספקטיבה שלנו היא היא הנכונה.

 

 
תהייה.

 

 
מבלי להמשיך לעומק את שיעור האנטומיה של העין (מורכב!!), כאשר אנחנו עובדים מתוך דרכי ההתבוננות אל חוויית הראייה שלנו, אנו יכולים לגלות כי יש קשר בין מקור ההתבוננות הפיזי ותפישת  ה’מציאות’ (=מה שאנו מבחינים בו) שלנו, כולל אופן הקבלה שלנו את אותה מציאות (=פרספקטיבה).

 

 
בואו ננסה תרגיל קצר בהתבוננות. אתם מוזמנים לשים לב האם וכיצד משתנה החוויה שלכם את המציאות שסביבכם. ב’חוויה’ כוונתי לתחושה הפיזית, לשדה הראייה, לקלות/קושי להתמקד, אבל גם לרגש/ החוויה הפנימית של הקשר שלכם עם מה שאתם מתבוננים בו: האם אתם מתחברים אליו, מרגישים חלק ממנו, מקבלים אותו, או להפך – ריחוק ובחינה/ביקורת’ שלו.

 

 
נסו את האפשרויות הבאות:

 

 
להתבונן דרך הקרנית/ העדשה הקדמית. כלומר, לראות את העולם כאילו רק מהשכבות הקדמיות של גלגל העין. כאילו האור לא חודר ונופל על שכבות פנימיות (כמובן שהוא עדיין עושה זאת, אבל לא ב’חוויה’ שלכם). למה אתם שמים לב? איזה מין ‘מבט’ יש לכם על העולם – צר/רחב? מה מהירות העברת המבט שלכם על דברים שונים בסביבתכם? איזה מין תנועה מבצעים הראש והצוואר? האם החוויה היא שאתם יוצאים החוצה לראות/ לחפש את מה שאתם מתבוננים עליו/ הוא מגיע אליכם? האם אתם ‘מתחברים’ למה שאתם מסתכלים עליו/מתרחקים ממנו? מה קרה לנשימה שלכם? האם אתם חווים נינוחות וסבלנות/ חוסר סבלנות? האם אתם רואים יותר יופי/פגמים. יותר אותות של ביטחון/ סכנה?

 

 
להתבונן דרך ‘החלק האחורי של גלגל העין’ = להתבונן יותר דרך הרשתית. כלומר, לשים את התודעה בחלק שמקבל את קרני האור ומתרגם אותם לאותות חשמליים. מהי החוויה עכשיו – מהירות העברת המבט, רוחב יריעת המבט, הנשימה, האם אתם מחפשים על מה להסתכל באופן אקטיבי, האם השתנתה תנועת הראש? האם אתם נינוחים/עצבניים, מכילים/ ביקורתיים יותר? האם המציאות שסביבכם השתנתה ‘אובייקטיבית’? האם היא השתנתה ‘סובייקטיבית’?

 

 
ועכשיו נסו להתבונן כאילו מתוך הגוף הזגוגי (ה – humour) הנמצא בין החלק הקדמי העמיד יחסית לאור לבין החלק הפגיע שבאחורי גלגל העין. תנו לנוזל להניע את המבט שלכם. מה קרה להעברת המבט שלכם? מה קרה לתנועת הצוואר? לנשימה? לאן מכוון המבט- החוצה לעולם/ פנימה לעצמכם/ גם וגם? האם הוא רחב/צר/תלת מימדי? באיזה אופן אתם ‘רואים’ (= מקבלים) את תמונת העולם? האם אתם חלק מהעולם? האם יש שינוי בתפישת המציאות שלכם, ב’רצינות’ בה אתם לוקחים אותה?

 

 
מסקרן. לא?

 

 

 

בכל סוג מבט אני מגלה מציאות מעט ‘אחרת’. אני מבחינה בדברים שונים, אני מתחברת אחרת אל אותה ‘מציאות’ ואני מגלה במתבוננת מישהי קצת אחרת שגם היא ‘אני’ ובכל זאת היא שונה.

 

 

 

האם זו גם החוויה שלכם? (מניסיון עם אנשים רבים, אני משערת שכן) וסקרנית  לשמוע. אתם מוזמנים להגיב למטה ולשתף.

 
כשאנו לומדים ניתוח תנועה לאבאן/בארטנייף, אנחנו לומדים לזהות דפוסי תנועה שלנו ושל אחרים, ואנו לומדים לעשות זאת גם באיכויות מבט שונות. אנחנו משתמשים בסוגי המבט השונים: במבט אקטיבי, קדמי, שמטרתו לזהות מה נמצא, מה קורה, מה זז, היכן מתחילה התנועה, לאן היא הולכת במרחב, מהן איכויות התנועה ומהי צורתה.

 

 
במבט ‘פתוח ומכיל’ יותר, המנסה לראות באופן רחב דפוסי מיקרו ודפוסי מאקרו וחוקרים את הקשר שלהם לדפוסי הרגש, החשיבה וההתנהלות של עצמנו, וגם של אחרים. אנו מאמצים גישה לא שיפוטית הגורסת כי אנו יצורים סתגלנים וכל דפוס שאנו מסגלים לעצמנו הביא פעם (אם לא עכשיו) תועלת, גם אם מבחינה פיזיולוגית הוא נתפס כעת כלא-מועיל ואולי אף מזיק.

 

 

 

לעתים קרובות גם במבט ה’אמצעי’, זה הנוזלי המכיל את עצמנו ואת העולם בו זמנית.
אנו משתמשים בידע הפיזיולוגי והתנועתי על מנת לייצר ולאפשר רפרטואר תנועתי רחב ועשיר יותר, אנו מציעים התנסות וחקירה מתוך מבט סקרן, חומל ומלא הומור על האפשרויות שאנו מנצלים ואלה שעדיין או כבר – לא.

 

 

 

בקורס “הגוף האקספרסיבי”, בו נחקור את הביטוי הבימתי דרך שיטת לאבאן/בארטנייף

נשתמש ב’סוגי המבט’ כדי לחקור ולגלות אפשרויות שונות לראות ולחוות את ה’מציאות’,

את הדמויות הנמצאות בה ואת יחסינו אליהן.

נשתמש בפרספקטיבה הקדמית, האחורית והאמצעית ונרשה לעצמנו, כמו עם הקשר בין

מבנה העין ותפישת העולם שלנו, לעשות אמבודימנט של עולם הרגש והחשיבה דרך הגוף

והתנועה. כך נגלה מחדש את הגוף, את הביטוי הגלום בו בדיוק כפי שהוא ואת מרחב היצירה

החדש שידע חשיבתי-רגשי-מעשי זה מאפשר לנו.

 

 

עדיין אפשר להצטרף.

תיכף מתחילים.

 

לכל הפרטים – לחצו כאן