גם אתם תופשים את עצמכם כיצורים מורכבים, בעלי מחשבות, רגשות, דעות, חלומות?!! ב-ררור.
אנחנו חיים את חיינו בטוחים שכל זה הוא ‘אנחנו’. זה מה שאנחנו חושבים על עצמנו ו- “אני חושב, משמע אני קיים”.
אז אנחנו גם מאמינים למחשבות של עצמנו על עצמנו.
אבל מתחת לכל זה — ממש מתחת לעור, ומתחת ליכולות הקוגניטיביות שלנו — פועלת מערכת עתיקה בהרבה. מערכת עצבים שמנסה כל הזמן להבין דבר אחד פשוט:
האם אני בטוח.ה עכשיו, או לא?
היא עושה זאת בלי מילים, בלי מחשבה. דרך קצב הלב, דרך המתח בכתפיים, דרך הנשימה שמתקצרת או מתרחבת.
לפני שאנחנו “אני” חושב-מרגיש — אנחנו גוף שחש. החלקים האוטונומיים של המוח-גוף שלנו מחפשים כל הזמן סימנים לסכנה/ביטחון (Danger/Safety) בסביבה, מבלי שאנחנו אפילו מודעים לכך.
כיצורים חברתיים, אנחנו זקוקים לאחרים כדי לווסת את המערכת הזו. הקשר האנושי הוא צורך קיומי – פיזי, נפשי ומחשבתי כאחד. מבט, קול, נוכחות — אלה לא רק “נחמדות”. הם תנאים ביולוגיים לביטחון.
אבל, בשנים האחרונות, המציאות הישראלית טלטלה את המנגנון הזה שוב ושוב.
היא שינתה את הדרך שבה הגוף שלנו קורא את המרחב.
פרק א’: כשהמרחב הציבורי הפך לחשוד
בקורונה, המרחב המשותף — זה שהיינו רגילים לנוע בו בחופשיות — הפך למקום מסוכן.
התבודדנו, בודדנו, התרחקנו, כיסינו פנים, נעלמנו זה מזה.
הגוף, בלי לשאול אותנו, עבר למצב הישרדותי: בריחה (Flight) מקשר או קפיאה (Freeze). התכווצנו, צמצמנו מגע עם הסביבה, לא נגענו באחרים או בדברים במרחבים משותפים (מעקות של מדרגות, למשל/ ידיות של עגלות סופרמרקט), ברחנו פנימה. משהו בנו – קפא.
גם אחרי שהמסכות ירדו, לקח זמן עד שהגוף הסכים להפשי ולבטוח במרחבים משותפים.
הרישום בגוף נשאר. הוא תמיד נשאר — זה טבעה של מערכת עצבים.
פרק ב’: מהנגיף אל השמיים
ואז הגיע ה־7 באוקטובר, והמרחב נמלא איום מיידי ואמיתי.
מרחבים בפנים ובחוץ, שלא חשבנו שנשמע עליהם שוב בהיסטוריה הלאומית, הפכו להיות מרחבי הצלה, או כליה.
אנשים נלקחו ממרחב חייהם והוחזקו במרחבים שלא נודעו כמותם.
השמיים הפכו למרחב של סכנה, שלא חלפה עדיין, גם כמעט שלוש שנים אחרי.
הגוף למד לזהות כל רעש כקריאה לפעולה:
האם זו אזעקה?
האם לרוץ?
לאן?
כמה זמן יש?
הנשימה מתקצרת עוד לפני שהמוח מבין.
העיניים מחפשות מיגון.
השרירים מתכווצים.
הבית, העבודה, הרחוב — כולם מקבלים תוויות חדשות: “מוגן” או “לא מוגן”.
המרחב הפתוח, שהיה פעם טבעי, נהיה שוב מאיים.
והגוף — הוא זוכר הכול.
המערכה על הבית הפנימי
הרישומים האלה לא נעלמים מעצמם.
הם משפיעים על איך שאנחנו יוצאים מהבית, על הרצון לפגוש אנשים, על היכולת ליצור, לעבוד, להיות.
אנחנו נהיים קצרי רוח, חסרי סבלנות, מחפשים קיצור דרך.
לא כי אנחנו “עצבניים” —, זו מערכת העצבים ש’מעצבנת’ אותנו, כשהיא מנסה להגן עלינו.
האתגר עכשיו הוא לא “להירגע”,
אלא ללמוד מחדש איך להרגיש בטוחים.
איך להרחיב את הגוף אחרי שנים של כיווץ.
איך לאפשר למערכת העצבים לחזור לטווחים רחבים יותר של נשימה, תנועה, קשר.
איך עושים את זה?
יש דרכים רבות, וכל אחת מהן פוגשת את הגוף במקום אחר:
• תרגול מודע של חיפוש אותות ביטחון — גם בתוך מציאות רועשת.
• נשימה ותנועה זורמת — יוגה, טאי־צ’י, תנועה מודעת.
• הליכה במרחבים שונים — שמחזירה לגוף את תחושת האיזון והיכולת להתייצב גם על קרקע לא יציבה.
• קשר אנושי — מבט, שיחה, נוכחות. זהו הוויסות העתיק ביותר שלנו.
ואפשר גם לעשות את זה יחד — בתוך מרחב שמאפשר לגוף להרגיש, לנוע, להתרחב, להיזכר.
למשל, בסדנה –
“לגלות את המרחב כ-חדש” – מערכת העצבים, הגוף והמרחב –
הסדנה שתאפשר לנו להרגיש נינוחים יותר בגוף ונוכחים יותר במרחב
בסדנה של 4 שעות נחקור את הקשר בין מערכת העצבים לבין המרחב שאנחנו חיים בו — הפנימי והחיצוני.
נלמד מנגנוני ייצוב, נתרגל תנועה שמרחיבה את טווחי הגוף, נחקור את המרחב סביבנו, גם את זה הפחות מוכר לנו ונגלה איך הגוף יכול לתמוך בביטוי שלנו במרחב החדש ובעולם — גם בתקופה של אי־ודאות.