“פנים בחושך
ריסים באור
שמיכה של ילד
נוצה, ציפור
דמעה נוצצת
שהתייבשה
תלתל ברוח פריחת אישה
כף יד מושלמת בעננים
אלוהי הדברים הקטנים
תנועה מובהקת
קרסול חטוב
קימוט המצח
בשעת ריכוז
כרית האצבע
תת הכרה
רקמה של משי
ותחרה
עמוד השחר
על בניינים
אלוהי הדברים הקטנים”
(מתוך “אלוהי הדברים הקטנים”, רחל שפירא)
לאורך השנים- בחיים, בעבודה, עם בני נוער ועם מבוגרים – אני מגלה שוב ושוב עד כמה המשפט “אלוהים נמצא בפרטים הקטנים” הוא לא קלישאה אלא מצפן.
נדמה שהעולם האולטרה־מודרני שלנו דוחף אותנו להסתכל מלמעלה: לרפרף, לקלוט בערך, ולהמשיך הלאה. המדיות שמנגישות הכול בלחיצת אצבע, ה־AI שמנסח לעתים בלי ניואנסים של סגנון אישי, והחיים בישראל שמייצרים סערה חדשה מדי יום – כולם יחד מצמצמים את רוחב־הפס הפנימי שלנו. כמה פרטים כבר אפשר להכיל מבלי לטבוע בתוך עצמנו?
אבל, קשה באמת לחשוב, להרגיש, ליצור או להבין – בלי לרדת לפרטים. משלב די התחלתי של למידה – ללא פרטים למדנו תבנית ריקה, שטחית, כוללנית.
בתוך מחול קבוצתי סוער, לפעמים דווקא רגע זעיר של כף רגל שנוגעת ברצפה הוא זה שנחרט. בתוך דרמה תיאטרונית גדולה, מה שנזכור הוא האופן המדויק שבו נערה אספה אבנים לשמלתה. הפרטים הם אלה שמאפשרים לנפש לקלוט את מה שחשוב באמת.
מצד שני, מי מאיתנו לא מרגיש מוצף. ההתעסקות בפרטים עלולה להפוך ללופ אינסופי או לשקיעה. אז איך בוחרים בין מבט־על לבין התבוננות מיקרוסקופית? אין תשובה אחת.
כשלמדתי ולימדתי במרכז לאבאן בלונדון, המנטורית שלי – ד”ר ואלרי פרסטון־דאנלופ, תלמידתו הישירה של רודולף לאבאן – הייתה עונה לשאלה “ואלרי, מה אורך הקטע שצריך ליצור?” במשפט הקבוע: Well, how long is a piece of string?”
האורך, היא אמרה, נגזר מהשימוש: לעטוף חבילה, לתפור כפתור או לקשור שיח עגבניות. התשובה הפשוטה־מתסכלת הזו לימדה אותי להיות בקשר עם הספציפיות של הדבר שאני חוקרת או מבטאת. לשים לב לפרטים, לפרופורציות, לתחושה הפנימית של יותר מדי או פחות מדי. ובעיקר – לפתח את גרעין הידע הפנימי: שילוב של אינטואיציה מיודעת (זו שנבנתה מניסוי וטעייה) וידע אובייקטיבי של התחום.
הגרעין הזה הוא מה שמאפשר לבחור, לוותר, לסמוך על עצמי – לא מתוך גחמה, אלא מתוך ידיעה שהגוף־נפש שלי למד לא רק לנוע, אלא גם לחשוב ולהרגיש דרך תנועה. פעמים רבות התנועה יודעת לפני שהמודע יודע. וככל שירדתי לפרטים של התנועה, עשיתי בחירות מודעות וספציפיות מתוך שלל האפשרויות העומדות בפני – של אופן השימוש בגוף, של הפעולות עליהן אני חוזרת ואלו שאני מוציאה החוצה, של גודל התנועה, המיקום שלה במרחב או כיווני התנועה, או של איכויות התנועה וצורתה – כך נחשפו עוד ועוד ניואנסים של הידע הזה.
ואלרי, כיום בת 95 לערך,לימדה אותי להכיר את שיטת לאבאן, את הידע האינהרנטי של התנועה, ובהמשך – למדתי ממורות וקולגות נוספות את תרומתה של אירמגארד בארטנייף לשיטה.
שיטת לאבאן/בארטנייף מציעה ‘מפות’ שמאפשרות להבין את התנועה – אותה מהות בסיסית שמעידה שאנחנו חיים – דרך נקודות ציון שמעניקות צורה וספציפיות לאמורפיות של התנועה. הנקודות הללו הן שמאפשרות לנו לצמוח ולהשתכלל: כרקדנים, יוצרים, מורים, מטפלים, או פשוט כבני אדם בעולם.
אז… מה האורך של חתיכת החוט שלכם?
למה אתם צריכים אותו, והאם תרצו ללמוד איך לפתח את הידע וההבנה האלה?
אם אתם סקרנים לגבי אפשרויות הלימוד הקרובות – היכנסו לטבלה הזו ולחצו על הקישורים לתוכניות הלימוד שייפתחו בתשפ”ז.