הפוסט הזה הוא הרחבה תודעתית של דברים שכתבתי לפני ראש השנה בשנה שעברה, מה שמזכיר לי שתמיד אפשר ללמוד עוד:
“אם סופה היא שיר של רוח,
איזו מנגינה יש לתקווה?
איך קוראים לאהבה שלי לאהבה שלך?”
יעקב גלעד ויהודה פוליקר
“התקווה היא הדבורה היחידה המייצרת דבש גם ללא פרחים”, כתב רוברט גרין אינגרסול.
המשפט הקטן הזה מצליח ללכוד אמת גדולה: התקווה היא כוח פנימי, יוצר, שאינו תלוי בתנאים החיצוניים. היא מופיעה עוד לפני שהמציאות משתנה, ומכוונת אותנו אל עבר עתיד שעדיין איננו רואים, אבל כבר מרגישים.
בין כסה ועשור האלה אני חושבת הרבה על תקווה, על תנועה, על הגוף, ועל האפשרות לנוע קדימה גם כשנדמה שהכול תקוע.
בדרכי היום, שמעתי ברדיו פסיכולוגית שדיברה על החשיבות של הפרדת פעולות הסליחה והזיכרון. היא אמרה שהעובדה שאנו סולחים למישהו אינה מחייבת שנשכח את מה שהוא עשה. הסליחה, הזכירה, היא פעולה שנעשית עבור הסולח, לא עבור הנסלח, כיוון שאי־הסליחה פוגעת בזה שאוחז בה.
היא נשאלה על היחסים בין העם היהודי ומדינת גרמניה, ועל האפשרות שאולי יום אחד נסלח גם לחמאס, מבלי לשכוח את שעשה. היא דיברה על כך שלדורות הבאים, אלה שלא חוו את הטראומה באופן ישיר, תהיה אולי גם הפריבילגיה וגם האפשרות לסלוח.
הרעיון הזה תפס אותי.
כי אם אפשר לסלוח ועדיין לזכור, אזי – אפשר לנוע.
אפשר לצאת מהפינה שבה נתקענו, כיחידים וכמדינה.
יש תקווה לתנועה.
וכשחושבים על תקווה כתנועה, ועל תנועה כתקווה – מתגלה קשר עמוק בין הגוף, הנפש והיכולת שלנו להשתנות.
התקווה כתנועה פנימית
על פי מילון אוקספורד, תקווה היא תוחלת, ציפייה, אמונה בסיכוי להתגשמות. יש בה כוונה, כיוון, תנועה אל עבר משהו שנמצא לפנינו ומעבר לנו. היא אינה רגש פסיבי; היא פעולה פנימית.
הספר The Joy of Movement של קלי מקגוניגל מציע שהתקווה אינה רק רעיון רגשי, היא תהליך גופני של ממש. תנועה משנה את הכימיה המוחית, מפחיתה דלקתיות, מגבירה עמידות לסטרס ומייצרת את מה שהמדענים מכנים “מולקולות של תקווה”. כלומר, התקווה מניעה אותנו לנוע – אבל גם התנועה עצמה מייצרת תקווה.
המוח, טוענת מקגוניגל, מתגמל אותנו על תנועה כי תנועה היא הדרך שלנו להשתתף בחיים. היא הדרך שלנו ליצור שינוי. היא הדרך שלנו להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. לכן, כשאנו נעים מייצר עבורנו הגוף כימיקלים של Feel Good – כדי שנרצה להמשיך לעשות זאת.
תנועות מיקרו: התקווה כשהיא מתגשמת בגוף
ג’ואן אביסון היא מורה לאנטומיה מבנית ולתנועה, המתמחה במערכת הפאשיה ובמודל הביו־טנסגריטי – מודל הרואה את הגוף כמבנה רציף שבו העצמות “צפות” בתוך רשת מתיחה של רקמות חיבור ושרירים. ה’רשת’ שואפת לאזן את המתח שבין החלקים, ולכן שינוי קטן במקום אחד משפיע על המערכת כולה.
אביסון מתייחסת לתנועות המיקרו, תנועות זעירות שמתרחשות כמעט בלי שנשים לב – כמו התחלה של חיוך בזווית הפה, תנועת צוואר קטנה או התרחבות של העיניים – אבל משנות הכול. התחלת החיוך מכניסה “קפיציות” לצעדים, הקפיציות מגדילה את החיוך, החיוך – מרחיב את הנשימה, הנשימה המורחבת – גורמת לנו להרגיש טוב יותר, כיוון שהיא משפיעה על הארכיטקטורה הפאשיאלית של הגוף, על היציבה ודרכה על המסרים הלא־מילוליים שאנו משדרים לעולם.
ובפראפראזה על השיר הידוע: “הכל בגלל חיוך (מסמר) קטן…”.
כך –
תנועת מיקרו היא התקווה כשהיא מקבלת צורה,
היא התקווה כשהיא הופכת לפעולה,
היא התקווה כשהיא נרשמת בגוף.
תקווה, תנועה וזיכרון
וכאן חוזרת המחשבה מהדרך: אם אפשר לסלוח בלי לשכוח – יש תקווה שנוכל לנוע קדימה גם כשפצעי העבר עדיין קיימים. התקווה אינה דורשת מאיתנו למחוק את מה שהיה; היא דורשת מאיתנו להמשיך לנוע למרותו.
התקווה והתנועה שתיהן אקטיביות, שתיהן דורשות כוונה והתכוונות, שתיהן מתחדשות בכל רגע. שתיהן מייצרות שינוי – פיזי, רגשי ומחשבתי. שתיהן נעות מההווה אל העתיד. שתיהן טבועות בדנ”א שלנו.
וכמו תנועות המיקרו, גם תנועות חברתיות מתחילות בתנועה קטנה: מחשבה חדשה, שיחה אחרת, בחירה מודעת לא להישאר תקועים. תנועה זעירה שמייצרת שינוי זעיר – שמייצר תקווה חדשה.
אז אולי:
התקווה היא תנועה פנימית.
התנועה היא תקווה גופנית.
הזיכרון הוא מצפן.
והסליחה היא מרחב של תנועה.
וכשכל אלה נפגשים – יש לנו גם תקווה וגם אפשרות לנוע קדימה, כיחידים וכחברה, גם מתוך המקומות הכואבים ביותר.
בואו לנוע.
בואו להניע תקווה.
בואו ליצור תנועה שתאפשר שיהיה פה טוב יותר.