“חחחח… שאני אזחל?!!”  כך אמרה לי אחת ממשתתפות הקורסים שלי לפני כחודש.

 

ואתם, מתי בפעם האחרונה ירדתם לרצפה וזחלתם?

לא, ברצינות… זחלתם על הרצפה?!!

בחברה המערבית, המקדשת אינדיבידואליות ודימוי עצמי גבוה, רובנו מקשרים זחילה עם דימוי של חולשה והנמכת הערך העצמי. “על גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ” מקלל אלוהים את הנחש בסיפור הבריאה. קללה זו נועדה להשפיל את הנחש שגאוותו העבירה אותו על דעתו. לפני החטא, נאמר במקורות, היו לנחש רגליים, ובעקבות החטא רגליו נקצצו והוא נאלץ לזחול על הקרקע.

ומאז, זחילה מקושרת להיותנו על הקרקע, נמוכים, גחוננו ופנינו אל האדמה, ואנחנו בהחלט בעמדה לאכול עפר…

אצל חיילים (בהווה ובעבר) זחילה נקשרת לפזצט”ות, לבוץ ואבק, לכלוך, הסוואה, הסתתרות. עד לא מכבר ‘הזחלה’ הייתה צורת ‘טרטור’ מוכרת של חיילים, אשר לאחרונה נאסרה לשימוש כסוג של עונש, כיוון שהיא נתפסת כהתעללות רגשית.

מבחינת מושג הזמן, זחילה מבטאת זמן שאינו עובר, מזדחל לו לאיטו, לא ‘מעשי’, לא ‘תפקודי’. בקיצור, לא משהו ממש נחשב במקומותינו. “נו, מה אתם זוחלים שם?” אנחנו אומרים לפעמים לילד שמשרך רגליו, ראשו בעננים או בפרחים בדרכו לגן, ואנחנו מתוחים כבר כמו קפיץ שמחכה להשתחרר ולטוס לאוטו בדרך לעבודה…

בקיצור, יחסי הציבור של פעולת הזחילה הם לא ‘משהו’ במקומותינו…

 

והאמת, זה מה זה חבל,

כי יש לנו הרבה מאד ללמוד ולקבל מפעולת הזחילה, גם בימינו ובגילנו המופלג יותר או פחות.

למה לי לזחול?

הזחילה היא פעולת ההתקדמות המשמעותית הרצונית הראשונה של התינוק והיא מתרחשת בשלושה שלבים, המתפתחים זה מתוך זה:

שלב הזחילה ההומולוגית:

הבחינה בין פעולת החלק העליון (ידיים) והתחתון (רגליים). כאשר היינו בני 4-5 חודשים לערך, התחלנו לדחוף עצמנו בו זמנית מ- 2 ידיים ובמקום לנוע קדימה אל הצעצוע ששמו לפנינו…התרחקנו אחורנית [יש סיכוי טוב שהמבוגר האחראי (?!) אמר משהו כגון “אוי חמוד/ה שלנו…” וכולו צער על האכזבה שהוא בטוח שחשנו, מה שכפי הנראה לא היה נכון, אבל על זה בפעם אחרת]. אח”כ גם דחפנו מ-2 רגליים יחדיו ונענו קדימה בתנועה המזכירה בולדוזר.

שלב הזחילה ההומולטראלית- זחילת גחון:

הבחינה בין צד ימין וצד שמאל. כאן כבר בגרנו במספר ימים/שבועות, התחלנו להישען קצת על צד אחד יותר מעל האחר, התפנתה לנו יד אחת כדי לתפוס, למשוך ולטלטל חפצים שמצאנו על השטיח, ותוך זמן קצר התחלנו לזחול את זחילת ה’גחון’. זחילה זו מבוססת על 2 רפלקסים ינקותיים שיש להם חשיבות גדולה בתנועתנו גם כבוגרים. אחד מהם מתרגל כיפוף זרוע ורגל בצד אחד תוך פשיטת הצד האחר וגם את הקשר “יד-פה”. השני , מתרגל פשיטה חד-צידית של זרוע ורגל וקשר “עין-יד”. לשניהם יש חלק חשוב בהתפתחות שלנו וביכולת שלנו לקרוא, לכתוב ולפעול בעולם המודרני. כאשר רפלקסים אלה לא מפעילים באופן האופטימלי את תנועת התינוק, הוא עשוי לוותר על שלב הזחילה ההומולטראלית ולהפסיד חלק מהמיומנויות החשובות שזחילה זו נותנת לו להמשך חייו. חלק מתינוקות אלה, כלומר- חלקנו, מסתובבים אחר כך בעולם כשבבסיס תנועתנו חוסר בהירות המשפיע על תפקוד בתהליכי למידה והתנהלות.

זחילה על 6- הצלבה:

אחרי הזחילה ההומולטראלית מגיע שלב הזחילה/הליכה על שש – שזו כבר זחילה בהצלבה – זרוע ימין/רגל שמאל, ולהפך. עכשיו אנחנו כבר מתקדמים במהירות, ועוד רגע נתחיל ללכת, או כפי שהוגדרה כבר ההליכה – נזחל בעמידה. כי דפוס ההליכה ודפוס זחילת ה-6 דומים מאד זה לזה, ואפשר לחשוב על הליכה כעל זחילה במצב אנכי לקרקע. לשני דפוסים אלה יש תבנית תנועתית ספירלית, חוצה קו אמצע. חציה זו מהותית ביותר ליכולת המוח לתקשר בין צידו הימני וצידו השמאלי. הצלבה זו בין שני חלקי המוח מאפשרת לנו את החשיבה המורכבת לה אנו נזקקים, את היכולת לחוש בגוף ולשים לכך לב, את החוויה של רגש ושל יצירתיות, את הקשר רב הפנים שבין גופנו-רגשותינו–חשיבתנו- התנהגותנו.

טוב, הבנתי. שמחה וששון.

אבל למה שאני אזחל?!?! 

אני כבר לא בן/בת 8 חודשים, אני כבר יודע/ת ללכת, לרקוד, לקפוץ. אני כבר יודע/ת לעשות דברים מאד מורכבים. שוב לרדת לשטיח?!

או….אז זהו.

כשאנחנו זוחלים, אנחנו חוזרים לתבניות הפשוטות ביותר, לאבני היסוד של התנועה שלנו. ויש לנו במקום הזה אפשרות לבצע ‘תיקונים’ למיניהם. במידה מסויימת, זה כמו זמר אופרה שחוזר להתאמן על דו-רה-מי-פה-סול… בכדי ל”כייל” את כלי העבודה שלו. החזרה אל הזחילה מאפשרת לנו לנקות הרבה ‘לכלוך’ תנועתי שנכנס לנו במהלך השנים. לדוגמא, הרגלים תנועתיים יושבניים למיניהם, אשר מפריעים לתנועה לעבור באופן רציף וזורם בין חלקי הגוף שלנו. החיים המודרניים מחלקים את גופנו לחתיכות, אשר לא תמיד מתקשרות זו עם זו. נהיגה במכונית ועבודה במחשב,  למשל, מחלקות את הגוף בין מעלה ומטה. התעסקותנו התמידית בטלפון מקטינה עוד יותר את מספר חלקי הגוף ואת ‘שטח הפנים’ הגופני המעורב בפעולה. ומי מאיתנו באמת נושם כראוי בסוג עבודה זה? התוצאה של הרגלים אלה, ואחרים (למשל, תנועה השמה דגש רב על כיפוף ופשיטה, ומעט על רוטציה – דבר המאפיין מקצועות ספורט רבים) היא קושי במעבר תנועה/כוח דרך הגוף באופן רציף ונינוח. וכאשר זה קורה, גם הגוף וגם נפשו מרגישים ‘תקועים’ ולעתים קרובות נחווה כאבי גב, מפרקי ירך, כתפיים וכדומה.

 

הזחילה מחזירה אותנו גם לתרגול רפלקסים ראשוניים וגם לתרגול פעולות גופ-נפש כגון: התמסרות ודחיפה/הושטה ומשיכה. היא מאפשרת לנו לכייל ולדייק שוב אבני דרך תנועתיות הנמצאות בבסיס רוב התנועה שלנו, ואז – לחוות שוב בגוף תחושות של מסוגלות, של בהירות גופנית (ורגשית-מחשבתית…) של זרימה והבנה “מאין בדיוק מתחילה התנועה ולאן היא ממשיכה”, של תנועת אורך ותנועה ספיראלית. הזחילה מרככת את מפרקי הגוף, מעבירה כוח וזרימה באופן מדוייק ויעיל, מאפשרת לנו לחוות תנועה דרך המרחב ולא רק ‘להעביר’ את עצמנו ממקום למקום.

 

קשה להאמין כמה מעצמנו נמצא שם על הרצפה, וכמה מנפשנו השארנו על רצפת הבית בו צמחנו וגדלנו, כאשר התרוממנו על רגלינו. אז עשו לעצמכם טובה, ומדי פעם, קחו לעצמכם רגע- לחזור ולזחול, ותגלו עולמות שנשכחו מזמן (ולא, לא חובה לחזור לאכול מטרנה…). וכאשר תזחלו נכון, ותחזרו להליכה, תגלו קלות של תנועה, שחרור כאבים וחדווה גדולה בלב.

או כפי שאמרה לי אחת ממשתתפות קורסי התנועה ההתפתחותית לאחר סשן בו עברנו מזחילת גחון לריקוד: “כשאמרת שנזחל בקורס הזה, חשבתי לי :

 שאני אזחל?!!!’ ואילו עכשיו- ‘כל עצמותי אומרות שירה’.”

בואו גם אתם לסדנה שתזמין אתכם גם לזחול ובניגוד למה שאולי נדמה לכם עכשיו – גם גופכם שלכם יאמר לכם תודה,

וכל עצמותיכם יאמרו שירה גם כן.

ה-ל-ל-ו-י-ה!!