מאז ה-7 באוקטובר, לפני 10 חודשים, אנו נמצאים במה שקרוי בשיטת לאבאן: פראזה מתמשכת בשם “המלחמה הארורה”/ “חרבות ברזל”/ כל שם שתיתנו לה.

היא פרצה שלא ביוזמתנו והיא עדיין לא הגיעה לאיזושהי נקודה שניתן לקרוא לה ‘סיום’, ומתי היא תגיע לשלב כזה – לא ידוע ותלוי את מי שואלים וכיצד מגדירים ‘סיום’.

פראזה הינה ‘יחידה’ המארגנת תנועה/תנועות/פעולות המתבצעות ברצף באופן שכזה שהן מהוות יחידה המובחנת מיחידות אחרות. היא יכולה להיות מורכבת מתנועה/שתיים, כגון הרמת זרוע והורדתה, והיא יכולה להיות מורכבת ממספר פעולות, או מהרבה. זה תלוי מאד בכוונת המתנועע ובדרך הביצוע.

לכל פעולה, וגם לפראזה, יש מבנה של התחלה-אמצע-סיום.

סדנאות תנועה למטפלים, תנועה טיפולית, קורס לאבאן-בארטנייף, תנועה לילדים, תנועה התפתחותית, שיטת לאבאן, תנועה לקשיי קשב וריכוז, איכויות התנועה על פי לאבאן, מילכה לאון, תנועה כדרך ביטוי, תנועה ורגש

                             התחלה                        אמצע                סיום

                             הכנה                      פעולה/מאמץ           התאוששות

החוויה הראשונית והעמוקה ביותר שלנו של התחלה-אמצע-סיום היא הנשימה, המורכבת משאיפה ונשיפה. נכון שניתן לראות בהן מבנה מעגלי בגלל חזרת הנשימות על עצמן עד שהן יכולות להיחוות כמעגל אינסופי, אך בבסיסה הנשימה נחווית לנו כמשהו שמתחיל בשאיפה – מתפתח ויש לו אמצע כלשהו עם/בלי השהיה- והיא מסתיימת בנשיפה.

 

הנשימה, כמו התנועה שלנו מתרחשת על פני רצף של זמן. היא מאורגנת על פני הזמן בתהליך החוזר על עצמו ובמבנה מעגלי, שניתן לראות אותו גם כמעין קשת המגדירה את פראזת הנשימה.

מבחינת חוויית הזמן התחלה אמצע סוף (שיתחיל שוב מחדש), הנשימה נותנת לנו תחושה פנימית של זמן אורגני (לא זמן שעון), אלא זמן שבנוי מכך שמשהו מתחיל—מתקדם— מסתיים. היא הבסיס של סימני הפיסוק בדיבור שלנו. זמן זה, המחובר להוויה הראשונית שלנו מהלידה ואחר כך בינקות, הוויה בה הזמן מורגש על ידי הגוף וצרכיו ולא על ידי שעון אנלוגי ודיגיטלי.

עיקרון היסוד של הפראזה- התחלה-אמצע-סיום הוא התימה הלאבאניסטית של היחסים או המקצב שבין מאמץ/התאוששות. תימה זו הינה הכרח גופני, כמו גם צורך נפשי ומחשבתי.

בהשאלה, אנו מתייחסים לרעיון הפראזה גם באנלוגיה לאירועים ודברים בחיינו הנמצאים על רצף זמן כלשהו. יום, שבוע, שנה, חודש, שנות ה-20 שלנו, פראזת גידול הילדים, שנת לימודים, וכד’.

פראזת המלחמה פרצה לחיינו ללא הכנה מוקדמת (סוגיה הנמצאת בלב התחקירים העכשוויים של הצבא והמדינה), והבעיה היא שמאז תחילתה הפראזה הזו היא רק הולכת ומתארכת, תוך שהיא צוברת תחתיה אלפי תתי-פראזות: ההכנה לכניסה לעזה, הכניסה לח’אן יונס, חיסול גדוד X או Y, הכניסה לרפיח וכד’; ובצפון – פראזות של מלחמה הולכת ומתעצמת, לפעמים 2-3 פראזות כאלה ביום. הסיום – אינו נראה באופק גם בעין מזוינת.

כאשר הפראזה הארוכה מתארכת ומתארכת ואינה מסתיימת, וכך היא עבור כולנו, ובמכפלות עבור החטופים ומשפחותיהם, החווים פראזה בלתי נגמרת בעלת הבלחות של תקווה וייאוש עם העליות והירידות במו”מ – היא מקבלת איכות של זמן מתמשך ושטף עצור, ה’מנוקדת’ על ידי רגעי התפרצויות של אירועים חזקים ומהירים הגוועים אל תוך ההתמשכות הבלתי נגמרת הזו. (שימו לב מה קורה לכם כאשר אתם קוראים משפט/פראזה ארוכ.ה ומתמשכ.ת כלכך. מה קורה לנשימה, לחשיבה ולרגש שלכם).

 לא סתם מתחננות המשפחות להביא את סאגת החטופים לידי סיום, לא סתם מבהירים אנשי העוטף כי ללא החזרת החטופים הם אינם יכולים להתחיל את פראזת השיקום.

 

לא הם, לא אנחנו ולא המדינה כולה.

 

כיוון שהפראזה מקורה בנשימה שלנו – אין זה פלא שאיננו מסוגלים לנשום. אנחנו כמו מישהו שלקח אוויר וצלל למים ואינו מצליח לעלות שוב לקחת אוויר.

בשבוע האחרון נכנסה לחיינו תת-פראזה חדשה, הקרויה “פראזת ההמתנה לתגובה מאיראן ולבנון”. הפראזה הזו מועצמת על ידי איומים מכל עבר המתמשכים ומתמשכים, כחלק מאסטרטגיית האיום והתגמול של האויב, וכיוון שהווליום של האיומים גבוה, אל הזמן המתמשך והשטף העצור נוסף משקל חזק. החוויה של הימים האלה הינה בלתי נסבלת.

להבדיל מיליוני הבדלות (ולוואי שיכולנו להשוות את זה למשחקי ילדים), היא מזכירה לי את המתח במשחק ‘תפסוני’ – מתי תבוא הטפיחה ביד שתוציא אותי למרדף, או ב’קדרים באים’ או… לפני רגע היציאה של הקופץ האולימפי על מוט. הכל מתמשך, הכל אפשרי – גם במרחב וגם בזמן.

לחוויה הזו קוראים ‘מריטת עצבים’ והיא חוויה מאד ישראלית. חוויה שוחקת חוסן.

 

אז מה עושים כדי לייצר שינוי?

1 מבינים שזו הפראזה, את המבנה שלה ואת מאפייניה.

2 משנים את הפראזות האישיות.
למשל:

א. כאשר הפראזה של התנהלות העולם סביבי כרגע מתמשכת, עצורה וחזקה, ואין לי השפעה עליה – אני בוחרת לעשות פעולות בעלות מבנה פראזה קצר יחסית וברור: להכין שיעור לסטודנטים שלי/ לצאת ל-20 דקות שחייה/ להתקשר לבן שלי/ לעשות כביסה. דברים שנותנים לי תחושת השלמת-פעולה וסוג של ‘שליטה’ לפחות על הפראזות האישיות שלי.

ב. מתוך הבנה שההתמשכות העצורה הזו משגעת אותי, אני שמה לי מוזיקה של כלי הקשה, או סווינגית, משהו שיש בו מקצב מהיר יחסית ושיאפשר לי לשחרר את המשקל ולחוות שטף חופשי יותר ומתחילה לרקוד. כשאפשר, אני עוצמת עיניים, משחררת את האחיזה במרחב, המובנת כלכך כשצריך לשים לב מה קורה בעולם בחוץ, ונכנסת לכמה דקות למרחב הפנימי שלי.

ג.  15 דקות תרגול נשימה או מדיטציה.

ד. לצאת להליכה קצרה/ מופע מוזיקה/ קפה של בוקר.

 

ה. אני משתדלת להזכיר לעצמי שלכל פראזה יש גם סיום, גם אם לא תמיד שמח, ושכל זמן שאני שולטת לפחות חלקית בפראזות האישיות שלי, אני בדרך ואני מסוגלת להמשיך.

 

ו. ובתוך כל זה – בקרוב מתחילה שנת לימודים חדשה, ולמרות שהפראזה הנוכחית עדיין נמשכת, אני בוחרת לבנות את הפראזות של השנה הבאה.

 

מתוך הבחנתי בעניין הגדל שיש לאנשים בתנועה וההבנה שהתפתחה מאז הקורונה והמלחמה, בתרומה הגדולה של התנועה להוויה שלנו ולבריאות הפיזית והנפשית – הכנתי שתי תוכניות שנתיות, שיחלו בחודש אוקטובר:

 

תוכנית א- “לנוע את עצמי לדעת” – סדרת שיעורי תנועה והתפתחות ברוח שיטת לאבאן/בארטנייף. לפרטים והרשמה בהנחה – לחצו כאן .

 

תוכנית ב- “הגוף האקספרסיבי” – שיטת לאבאן/בארטנייף למעוניינים להכיר אותה יותר לעומקה בהקשרים תנועתיים, אומנותיים וטיפולייםלפרטים והרשמה בהנחה – לחצו כאן

נתראה בסטודיו 

דילוג לתוכן