“פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.”

 

פתאם קמים איש ואישה בבוקר ומגלים כי נמשך השטיח תחת רגליהם, ואיתו – הקרקע.

 

 

לא שטיח פריבילגי, דמוי “גבינה שהוזזה ממקומה”, אלא שטיח שהוא החוזה בינם לבין המדינה. החוזה על פיו הם משלמים מיסים, תורמים למדינה בשירות לצבא / שירות לאומי/ (אפילו לימודים בישיבה, לצורך הדיון), הולכים לעבודתם ומפרנסים את עצמם ומשפחתם, משתדלים למחזר פלסטיק, לאסוף את הזבל, לא לקטוף פרחים מוגנים ובקיצור – “עשה טוב, סור מרע”.

 
על פי החוזה, שבמדינת הפארטאצ’ הוא כתוב רק בראשי תיבות, הם עושים את הנ”ל, והמדינה, בתמורה – מגנה על זכויותיהם ונותנת להם שירותים המגיעים להם: ביטחון חוץ ופנים, חינוך, ביטוח לאומי, בריאות, דין צדק, ואת הזכות לבחור את הנציגים לרשות המחוקקת.

 

 

זכות בסיס בחוזה זה היא הזכות לשוויון בפני החוק וחיים במשטר דמוקרטי, הפועל מכוח הצבעת הרוב, אך תפקידו להגן על המיעוטים וזכויותיהם. זה החוזה שנחתם עם הקמת מדינת ישראל, ובמשך 75 שנה – “הוחזק” יחד בידי כל המעורבים בחוזה זה, כמו אגרטל מזכוכית עתיקה ושברירית, המועבר ממקום למקום בידי קבוצת אנשים הנושאים אותם מעלה יחדיו, אשר ברור שאם מישהו מבין הקבוצה ימשוך את האגרטל לצידו בחוזקה רבה מדי – יתפרק הוא לרסיסים, ולאיש לא ייוותר דבר.

 

 

 

אבל עכשיו, יש ניסיון מהיר, דורסני, אלים וחסר פשרות לשכתב את החוזה, וזה גורם למאות אלפים לקום על רגליהם ולצאת לרחובות. אם נחשוב על זה לרגע, הפעולה המשמעותית ביותר שעושים האנשים ה”קטנים”, אלה שאינם עוסקים בדבר מתוקף עבודתם, היא – הקימה על הרגליים.

 
ברצוננו למחות כנגד הסכנה של ביטול זכויות היסוד שלנו – קמנו על רגלינו, אנו זוקפים גו, הולכים ברחובות, נושאים ומניפים דגלים ושלטים, צועקים מילים ספורות (לא הטקסט הוא המסר האמיתי), אנו קופצים מעל מחסומים ועומדים על ראשינו באמצע כביש איילון. אנו צועדים לצד אנשים אחרים, מושיטים יד למי שלידנו, עומדים אל מול המשטר ומשטרתו, חוסמים כבישים, תוקעים עקבים בקרקע ומסרבים לזוז. ויש את פעולת אי-הפעולה. המילואימניקים אומרים: “אנו לא נבוא/ לא נגיע/ לא נפעל/ לא נטוס”.

 

 

התנועה שלנו היא גם המדיום דרכו אנו מביעים את מחאתנו וגם המסר עצמו.

 

 

את המסר הזה אנו מוסרים בראש ובראשונה לעצמנו. אנו חווים אותו בגוף, והוא מבהיר לנו את עמדתנו לגבי דברים, מחדד את תחושות המסוגלות, הנפרדות והחיבור שלנו. ההליכה ברחובות לא רק מבטאת את עמדתנו, היא גם מייצרת אותה בתוכנו.

 

 

 

על פי תפיסות של תנועה סומאטית, כפי שמביאה אותן ד”ר מרת’ה אדי, ממובילות החיבור בין תנועה סומאטית, שינוי חברתי וחינוך – כל ‘עמדה מרחבית’ אותה אנו לוקחים בהציבנו את עצמנו במרחב הפיזי, נושאת איתה משמעות אינהרנטית. אדי מתייחסת ל- 4 פוזיציות כאלה (שכיבה, ישיבה, עמידה, הליכה), אותן פירטתי בפוסט הזה, והפעם אפרט רק שתיים מהן.

 

 

 

עמידה – העמידה מביאה עמה כוח. כאשר אנו עומדים מלוא קומתנו, אנו חווים את האמבודימנט של מלוא הפוטנציאל שלנו. אנו בשיא המישור האנכי שלנו, כאשר גם המישור האופקי פתוח לנו יותר. משקל הגוף ‘נופל’ אל 2 משטחים הנמצאים במגע עם הרצפה. ריכוז זה של משקל הגוף באופן מאונך לקרקע, ומתנגד לכוח המשיכה – נותן לנו תחושת ‘ערך’ של עצמנו, בבחינת ‘מה משקלי’ בעולם/ מה יכולת ההשפעה שלי, ובאותו הזמן גם ממקם אותנו בעמדה הנוחה ביותר לצאת ממנה לפעולה.

 

 

 

הקרקוע העמוק, אשר ממנו מתקיימת הדחיפה של הקרקע כנגד כוח המשיכה, מאפשרת לנו להרגיש את החוזק הקיים בנו. הדחיפה של הרגליים את הקרקע, את הכביש והמדרכה, הנשיאה של הדגל וזקיפת הקומה – אלה מייצרות בגוף חוויה של מסוגלות.

 

 

 

הליכה – מאפשרת לנו ‘לחזות’/ ‘לצפות’ to envision. במלוא קומתנו אנו עוברים ונעים דרך המרחב. פוטנציאל ההתמזגות עם המרחב גדל, והתנועה דרכו מאפשרת לנו לחוות את זמן העבר של המקום שעברנו כבר והעתיד, הנמצא בדרך שלפנינו. במחאה הציבורית אנו צועדים בסך עם שותפים. הצעידה בקבוצה יש בה מחד את ההתקדמות במישור החיצי, שיש בו דומיננטיות של מרכיב הזמן עבר ועתיד; בפוזיציה של הגו בצעידה זו יש הרבה אנכיות הנותנת לנו תחושת ערך וחוזק והחיבור בינינו לבין חברינו הצועדים עמנו נעשה במימד האופקי/רוחבי הבא לידי ביטוי בתשומת הלב לצדדינו ובהיותנו עם מי שנמצא עמנו בגובה העיניים.

 

 

 

השילוב בין שלושת הצירים: האנכי של העמידה, החיצי של ההתקדמות והרוחבי של הצעידה שכם אל שכם – מאפשר לנו לגבש תחושת עצמיות ו”עמוד שדרה”, להיפתח לתובנות חדשות ולקולות נוספים (במחאה הזו ישנם קולות שונים וגוונים רבים) ולראות קדימה את עצמינו, רצונותינו ושאיפותינו.

 
כך מסייעת תנועת הגוף בגיבוש חוויית העצמי הנפרד והעצמאי יחד עם חוויית ההשתייכות לקבוצה. חוויה זו היא מנוע פנימי שמסייע לנו לקום ולמחות, לוותר על נוחות ועל רצונות אישיים ולפסוע שוב ושוב ברחובות המדינה. כמו מנוע דינמו, המייצר את החשמל שמניע אותו, התנועה מזינה ומניעה אותנו הלאה.

 
התוצאה של תנועה זו אינה נשארת רק בחוויית המפגין הבודד או קבוצת המפגינים. היציאה אל הרחובות, הצעידה, עצירת תנועת מכוניות, עצירת עבודה וכד’ – כל אלה סוגים של ‘תנועה’ – משפיעים גם על מי שאינו חלק ממנה. החוויה של מי שצופה מהצד היא של גלים בתנועה, של התעצמות הגלים וחוזקם, וחוויה זו אינה נותנת מנוח גם לצופה בה מהצד, העשוי לחוש כי צונאמי מתקרב. זהו המסר גם למי שאינו חלק מהתנועה.

 

 
בניגוד מעניין לגאון של הצעידה עם דגלים ושלטים המונפים מעלה, מבטאת ‘תהלוכת השפחות’ את המסר שלה באופן הפוך. הכובע החוסם את שדה הראייה הצידה אינו מאפשר לראות את הסביבה ולחוות את ה-“ביחד-ness” של הצעידה בסך שכם אל שכם. הגלימה-שמלה המגבילה את גודל התנועה, המבט המושפל אל עקבי ההולכת לפני בטור – כל אלה מייצרים חוויה של כניעה המוטבעת מבחוץ פנימה ומשפיעה על תפיסת ההולכ.ת. לא סתם נהגו לקשור את העבדים בשלשלאות בטור ולא בשורה צד בצד. כשהאדם אינו רואה את קו האופק – נוח יותר לשלוט בו. השמירה על קשר עין עם קו האופק היא מנגנון הישרדותי מולד אצלינו המאפשר לנו לשמור על שיווי משקל ואוריינטציה עם הסביבה. ניתוק שני מרכיבים אלה, מערער את חוויית המציאות והכוח הפנימי אל מולה.

 

 

תוספת מעניינת בימים האחרונים הוא הביטוי התנועתי של ההליכה אחורנית בטור ונפילה אחורה כמו אבני דומינו, כמטפורה לאופן בו תסיג אותנו המהפכה המשטרית, ומה שיבוא אחריה, שנים רבות אחורנית מבחינת קידמה, שוויון, זכויות אדם וחברה.

 

 

הגוף והתנועה גם מייצרים וגם מבטאים את המסר. שאלו את מי שצעדה בצעדת השפחות ותשמעו חוויות קשות. נסו לדמיין את החוויה של הנופלות אחורנית זו על זו בתקווה שתהיה מאחורייך זו אשר תתמוך בך בדרכך אל הלא נודע, את החוויה של נסיגה ושקיעה – אחורה ומטה.
כדי להימנע מחוויות אלו – אנו קמים גם הבוקר, שוב – על רגלינו וצועדים עם הדגל.

 

 

פתאם קם עם בבוקר ומבין כי נדרש ממנו לחזור ולהיות אדם.
…………………….
דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

 

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

 

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.

 

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

 

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

 

מילים: אמיר גלבוע

 

למידע על הסדנאות שנפתחות לאחר חגי תשרי תשפ”ד – לחצו כאן