לפני כשבוע קראתי בפייסבוק פוסט של מורה בכיר ומנוסה לתנועה, בו הוא מתייחס לשאלה המעסיקה רבים ממורי התנועה וגם אותי: “מה לתנועה/לתרגיל/להתנסות האלה אותם אני מלמדת במפגש או קורס, ולתנועה אותה מבצע המתאמן/תלמיד/מטופל בחיי היומיום שלו?” במקרה של הקורסים שלי, בהם אני מלמדת פעמים רבות מטפלים ומורים, הנדרשים למעשה ‘לתרגם’ את החומר הנלמד בסטודיו, אל הצרכים הגופניים-נפשיים של מטופלים ותלמידים – שאלה זו נעשית מורכבת עוד יותר.
אותו מורה, שאיני מכירה אותו ומעולם לא נפגשנו, אך יצא לי לקרוא כמה דברים שכתב, ענה די באריכות על השאלה, תוך שהוא מתייחס בעיקר להיבטים התפקודיים-תנועתיים של האדם הממוצע בחיים המודרניים, אשר מעביר חלק גדול מחייו וזמנו באורח חיים יושבני, כשהוא נדרש לפחות ופחות תנועה על מנת לבצע את עבודתו, הודות לשלל אפליקציות המופעלות בעזרת נגיעה במסך (ושבקרוב אף יאכילו אותנו וינגבו את אפינו, לעת מצוא, או צרה).
נקודת המוצא העיקרית בתשובתו, להבנתי, היתה התפישה (הנכונה מאד) כי החיים המודרניים הינם מנוונים מבחינה תנועתית, ואם נציב אותם כרף לפעילות אותה אנו עושים בשיעורי תנועה למיניה, הרי שלא רק שלא נצליח לשמר את יכולותינו העכשוויות, רוב הסיכויים הם שנידרדר אחורנית בטווח הארוך יותר מבחינת מה שגופנו יוכל לבצע. אנו צריכים לשאוף לנוע יותר מאשר נדרש מאיתנו מבחינה תפקודית בחיי היומיום. על האימון ללכת הרבה מעבר לדרישות החיים.
אני לגמרי איתו בנקודה זו, ומה שעלה לי מיידית עם קריאת הפוסט נגע לתנועת הגופ-נפש, המלווה את התפקוד היומיומי שלנו.
כאשר אנו מציבים את רף התפקוד כרף העליון או היחיד למדידת מה כדאי לנו לתרגל, אנו מנוונים לא רק את מיומנויות התנועה שלנו, אלא גם את מיומנויות הרגש והחשיבה ואת מיומנויות ודרכי ההתנהלות שלנו ומערכות היחסים שלנו.
אותו מורה התייחס בתשובתו להיבטים של טווחי תנועה במפרקים, אז אמשיך את הקו.

 

בחיי היומיום, חלק גדול מאיתנו נע בטווחי תנועה הנמצאים בין קרובים לגוף אל טווח בינוני. כלומר, איננו זקוקים לפשוט את זרועותינו או רגלינו אל מלוא טווח התנועה שלהן, או מעבר לכך, על מנת להגיע אל כלי האוכל שלנו, אל הגה המכונית ודוושותיה, אל מקלדת המחשב או אל המקרר. חלפו הימים בהם נמתחנו מלוא אורכנו לקטוף תפוחים מהעץ, פסענו בשדה בצעדים רחבים מאחורי המחרשה או טיפסנו בהרים כשמאחורינו עדר עיזים.
כאשר אנו נעים בטווחים קטנים ובינוניים, בהדרגה אנו ‘מוותרים’ על התנועה המלאה של מפרקי הירך או הכתף, הברכיים והמרפקים. כך, חלקים מהשרירים הסובבים מפרקים אלה ונקשרים אליהם מתקצרים מחוסר שימוש מלא. גם מערכות אחרות, כגון מערכת העצבים, מושפעות ממצב זה. בהדרגה, אנו מקטינים את תנועתנו במרחב האישי, ומתקשים לחזור ולהגדילו, כי …המפרקים…השרירים…(דמיינו את אנחת המאמץ או הכאב….)
להקטנת טווחי התנועה יש השפעה לא רק על הגוף.

 

 

כאשר אנו נעים, איננו רק מזיזים את הגוף למען תפקודיו, ותפקודינו הנדרשים. כאשר אנו נעים, אנו לומדים את עצמנו ואת העולם דרך התנועה. אנו “נעים את עצמנו לדעת”. למשל….
המרחב האישי בו אנו נעים וגודל טווח התנועה שלנו מבטאים היבטים של מידת הנוחות שלנו במרחב הכללי בו אנו נעים ואותו אנו חולקים עם אנשים נוספים. כאשר אנו נעים בטווחים משתנים, אנו חווים את עצמנו בדרכים שונות, ומאמנים את עצמנו למשימות ומיומנויות שונות. כאשר איננו ממלאים את מלוא טווח התנועה, אנו מקטינים את חווית המרחב האישי שלנו, והקטנה זו היא גם סוג של וויתור על מרחב ביטוי שאנו יכולים להרשות לעצמנו לקחת. לעתים קרובות היא מלווה בהנמכת ווליום הקול, ובהדרגה – בהיעלמות כלפי פנים. אין כל רע, כמובן, בתנועה קטנה, בהנמכת קול. נהפוך הוא, יכולת זו חשובה ביותר (ומומלצת במקרים רבים), אך היא צריכה להיות אחת מאפשרויות הבחירה שלנו, לא רף המקסימום. ‘וויתור’ זה נחווה בגופ-נפש ומייצר בהדרגה חוויה של ‘קטנות’ אל מול העולם. יתרה על כך, הוא גם משדר לעולם בחוץ את הרושם שאנו מרגישים ‘קטנים’. כי זה טיבה של התנועה, שהיא גם מייצרת וגם מבטאת את העולם הפנימי שלנו.

 
בנוסף, כאשר איננו ממלאים את מלוא הפוטנציאל התנועתי שלנו במרחב האישי והכללי (מלוא הפוטנציאל אינו אומר בשום צורה פלישה למרחבו של האחר, מנהג שגור בידי רבים מתושבי המזה”ת…) איננו משלימים את ה’קשת’ המלאה של הפעולות הנוירולוגיות שבבסיס כל תנועה שאנו מבצעים, ואשר מכילה גם את הרכיב של הושטה אל תוך המרחב שמעבר לאישי ומשיכה של דברים מהמרחב שבחוץ אל תוך המרחב האישי (התפוח מהעץ שנקטף ועושה את דרכו אל פינו, אדם אחר אליו הושטנו יד ועכשיו אנו מקרבים אלינו או מתקרבים אליו, באופן מעשי או מטאפורי). החוויה של אי השלמת קשת התנועה היא חוויה של משהו שנעצר, נתקע בדרך.

 
כאשר איננו מושיטים את עצמנו מלוא יכולתנו לפחות בחלק מהתנועה שלנו, פעמים רבות אנו גם נוטים לוותר על כיפוף מלא של התנועה פנימה, כלומר- איננו כופפים את המפרקים מלוא דרכם פנימה. כך אנו נעים באיזור ביניים ‘אפור’ משהו, או כפי שאמי נהגה לומר ביידיש: “נישטה היר, נישטה הר” (“לא כאן ולא שם”). לא חלב, לא בשר, פרווה תנועתי. לא שיש רע בטווחי ביניים, הם חשובים, נדרשים, תומכים בנו והם חלק מקשת הצבעים המרחבית, אבל הייתם רוצים לחיות בעולם בו בקשת הצבעים אין אינפרא אדום ואולטרה סגול?!

 
כאשר אנו מתרגלים רק את מה שאנו ממילא נעים, אנו מנוונים לא רק את גופנו, אלא גם את רוחנו. יותר קשה לנו לראות ולדמיין למרחק, אנו מתקשים לצאת ממקומות הנוחות שלנו. במידה מסויימת אנחנו חיים “נישטה היר, נישטה הר”.

 
תנועה בטווח גדול היא תנועה המצריכה אותנו להסכים לסכן מעט את שיווי המשקל שלנו (מצב נפלא ומבורך ברוב הגילאים), ואפילו לקחת צ’אנס שניפול (בזהירות). כאשר אנו חווים את עצמנו בעיקר דרך יציבות, אנו מתקשים יותר לזרוק את החכות האמיתיות, הווירטואליות והמטאפוריות שלנו רחוק, להאמין שנוכל לטפס מעל הגדר הזו או האחרת בדרכנו למקומות חדשים. הטיפוס מחייב אותנו לדחוף כנגד מה שכבר קיים בדרכנו אל החדש והלא מוכר. זה קשה כאשר ‘שכחנו’ להושיט ולהתמתח החוצה אל הלא נודע שמעבר לעצמנו.

 
כאשר איננו מושיטים אל מעבר לעצמנו, אנו נוטים לחוות את עצמנו נפרדים מהסביבה בה אנו חיים, מרגישים פחות את יכולותינו ליצור שינוי ולהשפיע על אחרים, וכך אנו נסוגים ממערכות יחסים הדורשות שליחה של חלקים מעצמנו הרחק (כגון, בפנייה לעבודה או הצעת שיתוף פעולה), או מתקשים להאמין שנוכל להיאבק על המרחב שלנו. במדינה כה קטנה, שגבולותיה מאויימים כלפי חוץ, ויש בה איומים כלפי פנים על המרחב האישי והקהילתי (ראו ערך: אסדת הגז, מתקני ההתפלה, הבנייה על החופים, הקורקינטים על המדרכות) – האם אנחנו באמת יכולים לוותר על טווחי התנועה שלנו?

 
עכשיו- מה לגבי מהירות של תנועה, כוח, האופן בו עוברת התנועה בתוך הגוף ועוד היבטי תנועה רבים אחרים?! לכל היבט תנועתי-מוטורי (גרידא, כביכול) יש היבטים רגשיים- מחשבתיים- התנהלותיים נלווים. אם נוותר מבחירה או סתם מתוך הרגל על הפוטנציאל התנועתי שלנו – נוותר על הרבה ממה שאנחנו יכולים ואפילו שואפים להיות. אם נוותר על החוויה התנועתית, נוותר גם על ההזדמנות לדעת את עצמנו ואת העולם. מיום היווצרנו, אנו נעים את עצמנו לדעת.

 
אין צורך לצאת למאבקים ומלחמות – אפשר פשוט לזכור כמה טוב לנו לנוע, ולא להסתפק באיזורי הביניים של התנועה היומיומית. לרוץ, מדי פעם, לקפוץ, להתמתח, לכפוף, לצאת החוצה, להיכנס פנימה, להניע את כל הגוף, להניע את כף הרגל בלבד… אה, כן… ולנשום. להיות קטנים, להיות גדולים, להיות פה ולהיות שם, לגלות את טווח הרגשות הנלווה. אנו נעים את עצמנו לא רק כדי לחיות. אנו נעים את עצמנו כדי לדעת את עצמנו.

 

 

ואם גם אתם רוצים לנוע את עצמכם לדעת, עכשיו עדיין הזמן להצטרף לסדרה ב’ של “להיות נוכחים במרחב חיינו”.

בקרוב זה מתחיל, והרשימות תיכף נסגרות.

לסדנאות בתל אביב – לחצו כאן

לסדנאות בגליל – לחצו כאן