“הצרצרים בקיץ שרים להם
ימים קצרים בקיץ עוברים להם
והנמלה תשיר בקול עצוב מאוד,
כנר יקר – זמרת כבר – עכשיו אולי תרקוד!
לי לא איכפת, לי דווקא די נעים
לשיר באוזניכם
את השירים הכי פרועים
ולהתייצב בפני האלוהים
עם שתי גומות של חן
ועם שישה מיתרים קרועים…”
מילים: נעמי שמר, לחן – מנוס חג’ידקיס, ביצוע – חוה אלברשטיין
אחד הדברים המשותפים לזמן ולריקוד/תנועה – הוא מהותם החולפת, עוברת. לרגע מצמצנו – וכבר הוא עבר, הרגע. גם התנועה התפוגגה. אולי החלה מחדש, אולי השתנתה לתנועה אחרת, אולי החליפה כיוון או אינטנסיביות, אך גם היא – כמו המים מתחת לגשר – עברה הלאה והשתנתה.
עם קמילתו של הקיץ ומשבו, המתחמם דווקא ככל שמתקרב קיצו, פריחת החצב ורוחות הערב הקרירות – חווית השינוי הולכת ומתעצמת. קשה להתעלם ממנו, ועם זאת – לא תמיד קל לקבלו. קבלת השינוי שמביא עימו הזמן החולף היא הודאה בפני עצמנו שגם זמננו משתנה, מתחלף, עובר. האם וכיצד נתאים את עצמנו לשינוי העונות החיצוני והפנימי, לשינויים של ‘שלבי החיים’ : הילדים שעולים לגן או לכיתה א’, אלה שסיימו את חוק לימודיהם ויוצאים מהבית, אלה שחוזרים הביתה ממסעותיהם, התחלת עבודה חדשה או סיום תקופת עבודה, מעברי בית, פרידות.
הזמן עובר, ותנועתו משנה את חיינו. ומבחינת החוויה הפנימית והגישה שלנו אל הזמן
השאלה היא – האם הזמן עובר דרכי או לידי, האם אני נעה אליו, או שהוא אלי ?
(חשבו האם אתם מרגישים שאתם נעים או סוף השבוע, או שסוף השבוע מגיע אליכם)
השאלות האלה הן נקודות מפתח בחוויית הזמן האישית שלנו,
אך גם אם נאחז חזק בקרנות המזבח – לא נצליח לעצור את התנועה התמידית שלו. וגם לא את שלנו.
התנועה הינה הביטוי הראשוני והחוויה המיידית והבלתי אמצעית ביותר שיש לנו של חוויית הזמן וחווית השינוי. היא האמבודימנט, הגילום הגופני והגשמי של הרעיון המופשט הנקרא: ‘שינוי’. העניין הוא, שרוב הזמן איננו מתייחסים אליה ככזו.
בחיי היומיום אנו נוטים לא לשים לב לחוויה של התנועה. אנו מסתמכים עליה שתביא את הגוף שלנו ואת היישות האמורפית השוכנת בתוכו (זו שאנחנו נוטים לכנות:”אני”) ממקום למקום, תוך שאנו זוכרים את איך שהיא עשתה זאת בכל הפעמים הקודמות. כלומר, אנו מסתמכים על ‘זיכרון’ של תבנית חוויה תנועתית מוצקה וקבועה, הנשענת על הרגלים תנועתיים ודפוסים חוזרים.
יש לנו דימוי של עצמנו בתנועה, דרכו אנחנו מכירים את עצמנו. נדמה לנו שמה שהיה הוא שיהיה, ואז – כשהשינוי מופיע – אנחנו מתפלאים שזה לא “כמו פעם”.
העניין הוא, שאין דבר קבוע (בחיים בכלל) ובוודאי שלא – בגוף ובתנועה.
“היה מוכן לשינוי, הוא כאן כדי להישאר” אירמגארד בארטנייף.
“התנועה הינה גם המטאפורה וגם היישום של השינוי”. פגי האקני.
היכולת לחוות את השתנות הזמן והתנועה חבויה בתוך היכולת לשים לב לרגע הנוכחי. מעין אבסורד, בו על מנת לשים לב לכל רצף הרגעים, אנו צריכים להיות מסוגלים להיות נוכחים בכל רגע כפי שהוא ולהיות מסוגלים להעביר את תשומת הלב אל הרגע הבא מבלי להיאחז בזה שחלף.
מבחינה גופנית-תנועתית, יכולת זו מתאפשרת בתוך גוף שהינו גם רך ו’מקבל’ receptive וגם יציב דיו כדי שתוואי תנועה יוכל לעבור דרכו. גוף בו מתקיימת תקשורת תנועתית-עצבית בין חלקיו השונים, המאפשר לאימפולס תנועתי המתחיל בקצה אחד – לעבור עד לקצה השני ולזרום החוצה, המאפשר לאימפולס שכזה לשנות את מצב הגוף הקודם ולהמשיך משם הלאה.
היכולת הזו היתה לכולנו כשהיינו תינוקות, ובלעדיה לא היינו מצליחים להתאים את עצמנו לשינויים הגופניים, הסביבתיים, הקוגניטיביים והרגשיים העצומים והמטלטלים של השנתיים הראשונות לחיינו: מהעוברות, אל היציאה אל העולם, חוסר האונים הראשוני והגילויים הבלתי נתפסים שגילינו על עצמנו ועל העולם תוך כדי בניית היכולות והמסוגלויות האישיות בכל אחד מההיבטים שהזכרתי, עד להליכה, דיבור והיכולת להתנהל בעולם, תבניותיו וחפציו. ללא היכולת הזו לקבל את השינוי בתנועה רכה העוברת דרך כל הגוף – היינו מתרסקים כבר בפעם הראשונה שהתיישבנו או נעמדנו כנגד כוח המשיכה.
הרכות הזו הקשיחה עם השנים, הזרימה רוסנה ולעתים אף נעצרה. עברו עלינו חוויות, ובתגובה לחלקן – “הקשחנו עמדות”. קיבענו תפיסות עצמיות, ספגנו את מה שנאמר לנו במילים וללא מילים, למדנו להיזהר, לא לנסות, לשמור על ‘פאסון’. הפסקנו “לשיר את השירים הכי פרועים” ונזהרנו שלא יתפסו אותנו “עם שישה מיתרים קרועים”. החוויה הגופנית-פנימית היא של זמן שעצר מלכת, של קושי לזרום עם השינוי, של היפרדות מהיסוד הקבוע ביותר בטבע: ההשתנות.
על היפרדות זו אנו משלמים מחיר של כאבים פיזיים, מתח, דאגות, חרדות וקושי להרגיש שמחה וסיפוק, או להרגיש בכלל.
מבחינה תנועתית ( אם נניח בצד לרגע התנגדויות רגשיות) – אנו יכולים לחזור אל הזרימה של התנועה בכל זמן. כן, זה כבר לא יהיה ‘טבעי’ כמו בינקות, זה יצריך הבנה ותרגול, זה ילווה בהצלחות וגם ברגעים מתסכלים. זה יפגוש אותנו בכל הרמות של עצמנו, אך זה אפשרי, מרגש וניתן לנו בכל זמן. הזרימה התנועתית נושאת איתה בשורה של יותר רכות וזרימה רגשית, מחשבתית והתנהלותית. וזו כבר באמת שמחה אמיתית. התנועה העוברת מכף הרגל דרך עמוד השדרה עד לכף היד הנגדית – היא בשורה של זרימה ושינוי, כמו הזרימה הראשונה בנחלי האכזב שלנו לאחר הגשם הראשון.
לכבוד השנה החדשה – אני רוצה לאחל לכם שתמצאו הרבה רוך וכוח בגוף, שתאפשרו לתנועת השינוי להתחיל, לנוע, לעבור ולזרום דרך הגוף, שתסכימו לצורת הגוף להשתנות, לגוף לנוע במרחב, שתתרגלו את היכולת הזו ולפחות בחלק מהזמן – תשימו גם את ליבכם בחוויה.
לא תאמינו כמה זה יעשה את השנה הבאה עלינו (לטובה!!) נעימה, זורמת, קלה ומשמחת יותר.
“תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.
שנה טובה
אה…כן, ותרקדו. עם שתי גומות החן וגם כשהמיתרים קרועים. זה דווקא די נעים.