אני זוכרת את עצמי בכל ערב שישי, כבר מכיתות היסוד, מחכה לערב הריקודים שהיינו מארגנים לעצמנו, הרחק מעיני ההורים. פטיפון ישן וחורק, תקליטים ‘שאולים’ ממקורות שונים, וכמה מטרים פנויים משולחנות וכיסאות – זה כל מה שהיינו צריכים כדי לבלות את עצמנו לדעת. יחס הבנים/בנות בקבוצת הגיל שלי לא היה כזה מדהים (בערך 3:1 לטובת הבנות), אז לעתים קרובות שאלנו גם כמה בנים מכיתות אחרות. ורקדנו. רקדנו את עצמנו לדעת, ולמדנו להכיר מי אנחנו דרך הריקוד האישי והמשותף.
ערב הריקודים הזה היה מתקיים, כמובן, אחרי ערב התרבות וריקודי העם שהקדימו בערבי השישי כל תנועה חתרנית (תרתי-משמע…) כגון ‘דיסקו’, או בשפה פשוטה – רקוד כפי רצונך!!
כשגדלנו, והגענו לגיל עשרה, כבר לא הייתה חובת ריקודי העם טרום הביטוי האישי, אבל לעומת זאת, הייתה סוג של הקפדה לא מדוברת על ריקודי- זוגות; כלומר – היה צורך בבן/בת זוג כדי ש’מותר’ יהיה להיכנס לרחבת הריקודים ולרקוד כאוות נפשך, עם/בלי קשר עם בן הזוג.
טוב, הבנתם כבר משהו על יחסי הבנים/בנות אצלנו- אז עברנו לשאול בני זוג לריקודים מיישובים קרובים. גדלתי ב’עמק’, אשר בלילות שישי המה טרקטורים אליהן רתומות עגלות, הנעים מיישוב ליישוב ומשנעים בני-זוג פוטנציאליים למסיבות ריקודים אל תוך הלילה כאן ושם. שתינו הרבה פחות אלכוהול אז, צרכנו פחות סמים, המשטרה לא הייתה אז פעילה כמו היום, וגם תאונות הדרכים – נפוצו פחות.
הריקוד היה שפת תקשורת חיונית לבני הנוער, ומי שלא דיבר אותה, או לא מצא בן/בת זוג – נותר פעמים רבות לבדו כנגד הקיר, או פתר את הבעיה בהופכו את עצמו לדי-ג’יי של החבר’ה או לנהג תורן.
ולמה כל זה חשוב? כי מחקרים מראים לנו כי הנעת הגוף לצלילי מוזיקה הוא פעילות הפנאי הנפוצה ביותר בכל התרבויות ולאורך כל ההיסטוריה. ובאמת, כיצד הפכה פעילות קלת-דעת שכזו לצורך אנושי כל כך בסיסי?
נראה כי התשובה לכך נמצאת בצורך שלנו בלכידות חברתית. לכידות חברתית הינה ההדבק ההכרחי השומר על חברות מהתפרקות, למרות ההבדלים הבינאישיים. רק חשבו על “ה-ח-לוצים” של העלייה הראשונה והשניה, אשר הקימו את המושבות והקיבוצים, כשהם מגיעים מבתים שונים זה מזה, וכשיחס הגברים/נשים היה אז לעתים 1:8 לטובת הגברים. האם יכלו להמשיך בבניין הארץ והחברה אלמלא רקדו יחד במעגל ההורה בסיומו של יום עבודה מפרך?! ולא סתם רקדו, אלא ריקוד מעגל, שכם אל שכם, בריקוד בו גברים ונשים מבצעים יחד את אותן הפסיעות, כשמקצבו של הריקוד ומבנהו פשוטים ואפשריים לכולם. לכידות חברתית.
שנים אחר כך, מחרימה ישראל של שנות ה-60, ובראשן תנועת “הצופים” את הריקודים ה”סלוניים”, ריקודי הזוגות, המאיימים על הלכידות של הקבוצה, הגדוד, השבט.
והיום? היום בני הנוער כמעט ואינם רוקדים. אני מוצאת עצמי נלחמת על ארגון מסיבות ריקודים לבני נוער, כשהם (למרות שבדיעבד- נהנים מאד), מתעצלים ליזום ולארגן אותן עבור עצמם. חלק גדול מההורים שלהם, אשר בדומה לי גדלו על מסיבות ריקודים, טוענים כנגדי כי “הנוער אינו רוצה, עזבי אותם”. ואני- מוחי אינו תופס כלל אפשרות כזו. מה זאת אומרת אינם רוצים?!! לא יכול להיות מצב כזה, וגרוע מזה – אסור שיהיה מצב כזה.
מדוע? כי החברה האנושית ‘מודבקת’ בין השאר באמצעות ריקוד.
לפני כמאה שנה, ניסה הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים לחקור באופן מדעי את הדבק המדביק חברות יחדיו. הוא גילה כי שורשי האחדות בין אנשים נוצרים ברגעים של “תסיסה קולקטיבית”, רגעי האנרגיה/ ה’חשמל’/ ה’באזז’ העובר בין חברי קבוצה בפעילויות המייצרות התלהבות קולקטיבית. פעילויות אלה המייצרות התלהבות גדולה, אופוריה כמעט, מאחדות את הקבוצות סביב מטרה משותפת, ומאפשרות לפרט תחושה שהוא מתמזג עם הקבוצה לאחדות אחת. ההתרגשות של הקבוצה מייצרת כוח חזק המושך את האנשים מעלה ומאחד אותם במסע רוחני כמעט. זו התנסות המוכרת בכל הדתות והתרבויות. הריקוד הינו זרז חשוב של יצירת ה”תסיסה הקולקטיבית” הזו, המדביקה אדם לאדם. ראו את הברסלבים המרקדים בטראנס, לדוגמא.
את תפיסתו של דורקהיים בהקשר לריקוד חקרה בראווין טאר, ביולוגית התפתחותית ופסיכולוגית באוניברסיטת אוקספורד. היא בחנה את הנטייה האנושית לתאם את תנועותינו עם אחרים ולחקות גם מבלי משים את תנועתם של הקרובים לנו, נטייה המוכרת לחוקרי נוירוני המראה במוח. נראה כאילו אנו כולנו מחפשים מקצב משותף. החיקוי והתיאום האלה מפיקים במוחנו הורמונים של הרגשה טובה – סרוטונין, אנדורפין, דופאמין ואוקסיטוצין, המפחיתים תחושות כאב וסטרס, ויוצרים תחושת התעלות. אפילו רק ההאזנה למוזיקה יוצרת זאת, וההמוזיקה – היא כבר מניעה אותנו לרקוד.
ההפעלה התנועתית, המוזיקה, ההתאמה לתנועתו של אחר – יוצרים חוויה משותפת המקרבת אותנו לאחרים. מתי בפעם האחרונה הצלחתם לכעוס על מישהו בזמן שרקדתם איתו? במונחים נוירולוגיים, זהו אוקסימורון. ללא הריקוד, אומרת טאר, ספק אם היינו בני אנוש. אז אם חפצי חיים אנחנו, ואם אנו חפצים שהחברה האנושית שלנו תמשיך ותתקיים, בעיקר בעידן המסכים האישיים מחסלי הורמוני ההרגשה הטובה והשיתוף – בואו נצא לרקוד. לבד, ביחד, ביחד.
ואתם, האם כבר רקדתם היום?!

להצטרפות לריקוד הקולקטיבי שלנו – לחצו כאן. הקבוצה כבר מתגבשת, אל תפספסו אותנו.

יותר מזה! אני מזמינה אתכם להתרשם ממבחר הקורסים וסדנאות התנועה שיקרבו אתכם צעד נוסף לתנועה זורמת נטול כאבים.
לא יודעים במה לבחור?
התקשרו עכשיו  054-4643230 ונהנה משיחת מיקוד מועילה