נר שני של חנוכה, חג האורים.
“… סורה חושך, הלאה שחור
סורה – מפני האור”.

 

אני ממשיכה את הדיאלוג שלי עם הספר של מארק וואלש על אמבודימנט, בעיקר בהקשר של אמבודימנט בחיי היומיום שלנו. בדיאלוג אני מביאה מדברי וואלש בתרגום חופשי, עם הערות ותוספות שלי. הכתיבה החופשית מערבת בין השניים ללא ציוני מקור מדוייקים.
אמבודימנט, כותב וואלש, אינו ‘שפת הגוף’, כפי שלעתים מדברים עליה. אמנם יש דרכי יציבה מסויימות, דרכי תנועה ודפוסים של תשומת לב, נשימה וצליל, המיוחסות לרגשות שונים, תפישות, מחשבות, פעולות, תרבויות ומערכות יחסים, אך אמבודימנט אינו רק “הגוף המבטא את אלה” (מה שהיה ניתן לכנות ‘שפת הגוף’), אלא הגוף היוצר את אלה. הגוף הינו “קישור דו-כיווני”, בו הגוף גם מדגים וגם מייצר את ההוויה שלנו. פירוש הדבר הוא שאנו יכולים להשתמש בדרכי יציבה, תנועות ודפוסים באופן מכוון ומובנה (בניגוד להיסטורי/הרגלי והרסני, קרי: האופן בו אנו נוטים להשתמש בגופנו), כדי ליצור התאמה טובה יותר בין מטרותינו והערכים שלנו.
כאשר אנו בוחרים דרך/סגנון אימון תנועתי כלשהו, דרכי התנועה, הנשימה והאינטראקציה עם הסביבה – בונות את מי שאנחנו. במקרה שלי, לדוגמא, אני מאמינה כי השילוב (יש מי שיאמר ה’ערבוב’) בין בתי הגידול השונים שלי – המחול המודרני, הבלט הקלאסי, האימפרוביזציה, האתלטיקה, היוגה, הפילאטיס, התיאטרון ומגוון תתי-הז’אנרים בתוך אלה – בוודאי תרמו רבות לסקרנות שלי ולחיפוש התמידי אחר ה’יסודות’ התנועתיים המשותפים לכל אלה והביאו אותי ל’שיטת לאבאן.בארטנייף (תחום הדעת, נכון יותר לומר).ואולי זה גם ההפך, הסקרנות וחוסר ה’טהרנות’ שבי הביאו אותי להתנסות בכל אלה. כך או כך, כל אחת מהשיטות, כל אחד מהתחומים, הביא אותי להתאמן על מה שאינו ‘הרגלי’ לי, כש’שיטת’ לאבאן/בארטנייף מהווה את העוגן שלי לקישור ולהבנה של מגוון המודלים והמודאלות הזה.
וואלש מאמין כי דרכי האימון שלנו (שלו – בעיקר האייקידו) מפתחים אותנו בדרכים ששום מילים לא יכולות לעשות. כיוון שאנו מתאמנים באופן מודע על דפוסים שאינם דפוסי ההרגל שלנו, האימון משנה אותנו. וואלש ממשיך הלאה, וטוען כי דרכי האימון משנות אותנו דרך ההבדל בין מה שהוא “מצב” State ל”תכונה/מאפיין” Trait ובין מה שהינו מודע לבין מה שאינו מודע. ‘מצב’ הינו דבר זמני, בעוד ש‘תכונה’ היא דבר ארוך-טווח. אנו יכולים להיות באמבודימנט הן במצב, ברגע זה, והן בתכונה, שהיא ארוכת טווח. למשל, אנו יכולים להיות ‘בתוך הגוף’ ברגע זה, ואנו יכולים להיות ‘סמל הנדיבות/נתינה/אהבה’ וכד’.

 

למעשה, כולנו מכילים באופן בלתי מודע הרגלים קבועים-למחצה, הנשמרים על ידי הגוף שלנו והם הדפוסים או ה’תכונות’ שלנו. רובנו, רוב הזמן, לא ממש מודעים להרגלים אלה, וכך גם לא לתכונותינו או להתפתחותן.

 

כיוון שההרגלים הופכים להיות ה’סף’ הרגיל שלנו, אנו ‘עיוורים’ לדפוסים שלנו, גם כאשר הם דפוסים הנראים לכל עין אחרת, כגון הדפוס המכיל אגרסיה והנראה לעין בלתי מזויינת כאשר אנו מהדקים זרועות סביב בית החזה, מצמצמים עיניים, מהדקים את הלסתות ועוצרים את הנשימה בבית החזה. לנו – זה פשוט מרגיש ‘נורמלי’, ולכן אנו יכולים לפספס אותו. שלא לומר, דפוסים רגועים יותר, אך חוזרים וגלויים לא פחות….

 

כולנו יכולים ‘לאבד קשר’ עם עצמנו (=מצב), אך לעולם איננו מאבדים לגמרי את ה’תכונות’ שלנו, כיוון שהן ארוכות טווח. לכן, איננו יכולים להיות לגמרי ‘לא מחוברים לעצמנו’ disembodied. אנו יכולים להיות פחות או יותר מודעים ל’מצב’ שלנו באמצעות התודעה, וליצור בו שינוי אם יש בידינו הכלים, אך מתחת לזה יימצאו תמיד ה’תכונות’ שלנו כמין זרם עומק. עם אימון, לאורך זמן, נוכל להשפיע גם על התכונות, אם נמשיך לפעול במודע לשנות את ה’מצב’.
‘אמבודימנט’ יכול להיחשב גם כ’מסע להיות יותר embodied במודע הן ב’מצב’ והן ב’תכונה’. אנו מתפתחים מ’תאונה’ ל’יצירה עצמית מכוונת’.
המודעות לדפוסים הקיימים והאימון המודע והמכוון על מה שאינו הרגלי, מביאים אור אל הפינות בנו שאנו עיוורים להן. האור, כמו השמש, מאפשר לנו לאוורר קצת את מה שאנו (לעיתים באופן בלתי מודע) מייחלים להסתיר גם מעצמנו, להרשות לעצמנו להודות שיש בנו גם את התכונה הזו או האחרת, ולגלות בדרך שאנו פשוט…אנושיים, וחולקים ‘תכונה’ זו עם רבים אחרים. חוויה זו מאפשרת לנו לראות פינות נוספות וגוונים נוספים בנו ובאחרים.
דרך העבודה לשינוי הדפוסים מבוססת על שילוב של מודעות והרחבת רפרטואר, הרחבת אפשרויות הבחירה, הן ב’מצבים’ והן ב’תכונות’. הרחבה זו באה במודעות לעצמי, למצבים ולתכונות שלי, לאחרים – למצבים ולתכונות שלהם, ולאינטראקציה וההשפעה של אלה על אלה. מכאן, שכאשר אני מרחיבה את האור שלי ובתוכי, אני מרחיבה גם את פוטנציאל האור של אחרים.
המודעות והרחבת הרפטואר, נוצרות, כאמור, דרך היכרות עם הדפוסים הקיימים ותרגול דרכי תנועה והתנהלות שאינן הרגליות לנו. זה יכול להיות ‘פשוט’ כמו הלבוש הנדרש לשיעור בלט/אייקידו/יוגה, ומורכב כמו האימון על תמיכת הנשימה כאשר אנו בקונטאקט עם אחר, שחרור משקל בעת נפילה, גיוס האנרגיה הנדרש לקפיצה או בעיטה או פיתוח היכולת למצוא קרקוע ללא מתח לפני ביצוע תנועה גדולה במרחב.

איזו חגיגה לא פשוטה, אבל, הי… באנו חושך לגרש.

 

 

להצטרפות להזדמנויות הקרובות להבאת האור והרחבת רפרטואר – היכנסו לקישורים האלה –

להיות נוכחים במרחב חיינו – תל אביב

להיות נוכחים במרחב חיינו – גליל

וכל עצמותינו יאמרו שירה – כפר סבא