אזהרת קריאה: קצת ארוך, אבל מעניין!!
מי שעוקב אחרי יותר מכמה חודשים, עשוי להיזכר שכל כמה קיצים אני מעלה פוסט על דברים שלמדתי באימוני הכמעט יומיים בבריכת השחייה. זה קורה סביב סוף הקיץ, מעין סיומה של פראזת חופשת הקיץ. לפני שלוש שנים בפוסט הזה, למשל, סיפרתי לכם כיצד שכללתי את שחיית החתירה שלי ומה למדתי בדרך לשם.
השנה, לשם גיוון (אחד האתגרים שלי בשחייה הוא הצורך לגוון את החזרתיות) החלטתי לבדוק את שחיית החזה שלי.

אני למדתי לשחות כמו שצריך סביב גיל 9-10. עד אז שחיתי סוג של שחיית כלב.

 
כשלמדתי לשחות אימצתי בחום את שחיית החתירה אותה למדתי באופן מתודי, וסגנון החזה היה משהו כזה שאספתי על הדרך. כנראה כשארית של שחיית ה’כלב’ הראשונית שלי, וכיוון שלא הקדשתי זמן ללימוד הסגנון, פיתחתי תת-סגנון חזה בגוון אישי, בו 2 הזרועות עובדות יחדיו בתנועה הנדרשת, אך הרגליים, אללי- האחת (השמאלית) שוחה בתנועת הפתיחה סגירה הצידית של החזה, אך הימנית – בועטת בתנועת החתירה.

 
הכול מתנהל מתחת למים, חשבתי לי, ו’לא רואים לי’, ובעצם אני מתקדמת כך לא רע – אז למה לי לשנות? בכל מקרה סגנון החזה לא היה ‘הסגנון’ שלי, והרגיש לי ‘תקוע’ – אז התמקדתי להנאתי בשחיית חתירה.

 
טוב, עברו מאז די הרבה קיצים (כמה עשורים מהם…) ואני נשארתי עם תנועת הרגליים המשונה הזו, ועם סיבוב שמאלה של האגן, שנוצר עקב ההבדל בתנועת כל צד.
בשחייתי הבוגרת, להנאתי, שחיתי 1-2 בריכות חזה על כל 8-9 חתירה, והכל היה ‘בסדר’, או ‘סוג של בסדר’, ושחיתי חזה בעיקר כדי שלא להפעיל כל הזמן את אותם השרירים, כדי להפיג קצת את חד גוניות השחייה, וכדי לנוח קצת, אבל לא באמת אהבתי את הבריכות האלה.

 
רציתי מאד להפוך את שחיית החזה לידידותית יותר למשתמשת, אבל בכל פעם שניסיתי “לעבוד” על תנועת הרגליים – מצאתי את עצמי עם תנועת רגליים ‘נכונה’, מתואמת בין ימין ושמאל (תנועה הומולוגית, למי שמכיר את הטרמינולוגיה התנועתית המקצועית) אך ללא התקדמות במרחב. זה הרגיש לי שאני נשארת במקום, פול גז בניוטרל, וכל בריכה הרגישה לי כמיליון שנה וסבלנותי, שגם כך מוגדרת לזמן שחייה מסוים, נגמרה במהירות. בנוסף, התביישתי שאני, שיודעת כל כך הרבה על תנועה וחשיבות תנועה נכונה, לא מצליחה לפתור ‘פלונטר תנועתי’ שכזה.

 
השנה, כאמור, הפכתי את השינוי בשחיית החזה שלי לאתגר הקיץ. החלטתי שאני צריכה To walk my talk ואם אני מאמינה שניתן לייצר שינוי בכל גיל, ואם אני מלמדת repatterning (= היכולת דרך המערכת העצבית לשנות דפוסים שנתקבעו בה) אזי – “נאה דורש(ת) זה נאה מקיימ(ת)”.

 
התחלתי בעבודה ליד הקיר ובאימון על תנועת הרגליים בחזה. אחזתי בקיר ועבדתי עם הרגליים “על פי הספר”. זה עבד יפה, אבל היה גם קצת כמו ללמוד לשחות ביבשה. כלומר, לא ‘על אמת’. מה שכן, היציבות המרחבית אפשרה לי להרגיש בבירור ובפירוט את סיבוב האגן ועד כמה הוא קשור קשר אמיץ לתנועת הרגליים. נעשה לי ברור שאם אני רוצה לשנות את תנועת הרגליים, אני צריכה לעשות שינוי במצב האגן כנקודת עיגון לשינוי.

 
בבריכה לרוב עושים עבודה על תנועת הרגליים בעזרת מצוף חזה קטן בו אוחזים ועובדים רק עם הרגליים, אולם מצוף כזה לא היה לי והחלטתי שאני לא מחכה לרכוש אחד. אני עובדת עם מה שיש לי.

 
ומה שהיה לי אלה סנפירי שחייה שרכשתי בשנה שעברה. הסנפירים מציפים את הרגליים מעלה ומאפשרים לצוף על המים יותר בקלות וכך, כאשר פחות מאמץ מוקדש להישארות על פני המים, יכולתי לבחון מה באמת קורה בתנועה שלי.

 
בכל פעם ששחיתי בבריכה הקדשתי חלק מהזמן שלי לעבודה עם הסנפירים בתנועות החזה של הרגליים. את האמת, זה הרגיש ממש משונה (ואפילו קצת התביישתי) לשחות חזה עם סנפירים. כולם רק חותרים איתם. זה הרגיש לי מטופש, אבל אני בשלי. שוחה כמה בריכות עם הסנפירים, ואז מסירה אותם ומנסה בלעדיהם.

 
מה אגיד לכם, אכזבה לא קטנה!! 

ללא הסנפירים אשר איזנו והשוו את הרגליים ואת האגן – הרגליים שלי חזרו להתבחבש. לאחר כמה ימי אימון עם הסנפירים, הן כבר לא עבדו במודל הקודם, אך גם לא הצליחו לשחזר את האלגנטיות והתואם שחוויתי בשחייה עם הסנפירים. איבדתי את מה שהיה לי ושירת אותי, ועדיין לא היה לי משהו חדש וטוב. 
והאגן… הוי האגן… הסתובב לו על העוקם.

 
לא רק זה, כאשר ניסיתי לאזן אותו, גיליתי שרגל ימין עובדת לא בחתירה כמו קודם, אלא מסתובבת פנימה ומוציאה החוצה איזו בעיטה ימנית מסובבת משונה ממש. תכלס, נכנסה לשם תנועה חדשה והיא הפוכה לגמרי בכיוון מזו הרצויה. זה היה או אגן מאוזן ורגל מסובבת או רגל כמעט תקינה אבל אגן בסיבוב.

את כל התגליות האלה אני מגלה רק תוך כדי תנועה, כי בעבודה ליד הקיר הכל כאילו ‘תקין’. צריך להבין שכאשר אנחנו במים, ממילא כל נקודת המבט שלנו משתנה מאנכית לאופקית, ובנוסף, אנחנו עם המשטח הקדמי בתוך המים כלפי הרצפה, מה שנקרא: “על הפנים”. במצב הזה משתנה לגמרי תחושת הגוף מבפנים, מה שקרוי גם ‘פרופריוספציה’, וזה מקשה ממש על היכולת להבין מה קורה ולעשות תיקונים “אונליין”. 

 
ידעתי שזה עניין של זמן ותרגול, אבל הגוף התבלבל לו לגמרי והנפש התבאסה ואמרה: “מה את צריכה את זה, את ממילא יותר אוהבת לשחות חתירה. תעזבי, בחייאת, הגעת עד הלום לגילך המופלג בלי שחיית חזה. שחררי…”.

 
מצאתי את עצמי בסוג של “לימבו תנועתי בייצור עצמי”, כאילו שחסרות צרות בקיץ הזה.

ולמרות זאת, אני בשלי: “זה עניין של זמן ותרגול, ואת יכולה. יש לך הזדמנות לעשות שינוי היסטורי עבור עצמך”.

 
לימודי בשנים האחרונות, כולל בקיץ זה, מתמקדים במערכת העצבים ומלמדים אותי לשים עוד ועוד לב לתחושות, רגשות, מחשבות וגם לדיבור הפנימי שלי אל עצמי, ובקיץ הזה – אני בתשומת לב להתבוננות ולעידוד עצמי.

 
אם כך, אני חוזרת לעבודה עם הקיר ועם הסנפירים, תשומת לב לאגן, האטה ובדיקה מדוקדקת בדיוק איך צריכה להרגיש רגל ימין כשהיא עובדת נכון. אני ‘מקלידה’ לתוך הגוף את תחושת האגן ורגל ימין, כדי שאוכל לשים לב כשאני שוחה בלי אביזרים, והגוף יפתח ‘זיכרון שרירי חדש’, כלומר – ייצור תבנית תנועתית חדשה. 
זה לוקח קצת זמן, אבל לא מצריך אינסוף חזרות, ובהמשך, אני מוסיפה את תחושת רגל שמאל לחוויה המלאה והאינטגרטיבית. ההאטה מאפשרת את שימת הלב הגופנית המדוקדקת, וזה לא דבר קל למי שהקצב הפנימי שלו מהיר יחסית.

 
שוב נפרדת מהאביזרים, ומגלה שיש שיפור. גם מתקדמת, גם מאוזנת יותר וגם – הבעיטה המסובבת מגיעה רק כל כמה תנועות רגליים, בעיקר כשאני מנסה להעלות קצב. יופי, כל הכבוד לי. התרגול מוכיח את עצמו. אם כך, צריך להמשיך ולתרגל. אני זוכרת שכאשר עובדים לא על חיזוק והגמשה, אלא על דפוסי תנועה דרך מערכת העצבים, לא צריך הרבה חזרות. מתאמנים קצת, ומניחים למוח שקט לעשות את עבודת ההטמעה.

 
מהו שלב התרגול החדש, אני שואלת את עצמי אחרי מספר ימים, זה שישחרר את שאריות הבעיטה המסובבת מתוך המערכת?

 
אההה… אולי התיאום בין החלק העליון והחלק התחתון? הרי שני החלקים עובדים בתנועה שווה ימין שמאל (תנועה הומולוגית) בתוך כל חלק, אבל גם מתואמים ביניהם. אני שמה לב, שפעמים רבות אני נוטה להתחיל את תנועת החלק העליון לפני התחתון. מה יקרה אם אמשוך את שניהם פנימה יחד ואוציא אותם החוצה והצידה יחד מהמרכז? אולי בניגוד לסגנון החתירה שעובדת יותר בדפוס חד-צידי ובדפוס ההצלבה, שחיית החזה תתארגן טוב יותר דרך דפוס מרכז-קצוות?

 
אני מנסה ומגלה מקצב חדש של זמן ותנועה במרחב. כבר כמה ימים אני שמה לב שכאשר הרגליים עובדות נכון, יש דגש קטן במשיכת הרגליים פנימה לפני דחיפתן החוצה. אני מחליטה להעתיק את זה גם לתנועת הזרועות, ומייצרת דגש לאיסוף פנימה של הזרועות והרגליים לפני הפתיחה החוצה והרמת הראש. וואללה, משהו חדש קורה. לא בטוחה שזה המקצב הנכון, אבל מתנסה, מציצה מתחת למים על שחיינים אחרים, מנסה להבין דקויות של תזמון.

 
ואז… מבין שכבות הרצינות המעשית, מבצבצת לה תחושה חדשה.

 
בתוך כל המשחקים האלה מתחיל להתחוור לי שנחמד לי לשחות חזה. זו לא ההנאה של שחיית החתירה המאורגנת ומוכרת כל כך לגוף, אבל את האמת… ממש סבבה. אני מתקדמת במהירות נחמדה, מתעייפת הרבה פחות ונראה לי שמתחילה לי ידידות מופלאה חדשה עם שחיית החזה. Voila.

דרכי המחודשת עם שחיית החזה רק מתחילה, אבל היא מסקרנת אותי.

ואולי בקיץ הבא אפתח במסע חדש אל שחיית הגב, שלרוב עושה לי סחרחורת בשלב מסוים (לדעתי בגלל משהו בפוזיציית הראש שמצריך שינוי). ומי יודע, אולי יום אחד אגיע אל פיסגת חלומות השחייה שלי, ולעת זקנה אלמד לשחות פרפר…

 
אז מה למדתי מההחלטה שלי להתעסק עם הפלונטר התנועתי שלי?
למדתי על תנועה ושינוי, על חשיבות התרגול, על חשיבות ההאטה ותשומת הלב – תחושתית, תנועתית, רגשית ומחשבתית;
על אופיים של תהליכי שינוי, שנוטים פעמים רבות ללכת בתחילה בכיוונים הפוכים, שכאשר משקיעים במשהו חדש יש שלב ששוקעים;
למדתי לזכור שבתהליכי שינוי פעמים רבות נאבדת לנו הדרך המוכרת עוד לפני שמגיעה הדרך החדשה, ולכן צריך סבלנות ואמונה;
למדתי לא להתבייש ולא להתבאס על עצמי, לעודד ולהאמין שהשינוי הרצוי בוא יבוא;
וגם… שאהבות מתגלות פעמים רבות בדברים שאתה משקיע בהם, גם במקומות מוכרים ורגילים לנו;

ושהכל בסדר, גם אם מדי פעם, כשאני מעלה מהירות – מציץ בקצה כף רגל ימין שלי זיכרון  של הימנית המסובבת ההיא.

ואם גם אתם רוצים ללמוד על תהליכי שינוי בתנועה ודרך תנועה – יש מבחר אפשרויות שייפתחו בשנה הבאה. 

את הטבלה עם האפשרויות והקישורים להרשמה תמצאו כאן.

ועוד לפני הקורסים,

מתוך פרץ אנרגיה ושמחה כמעט לא מובן לי ‘הרמתי’ לנו עוד סדנה לפני תחילת השנה. 

זו הזדמנות מצויינת למי שבא לו לנוע יחד מקצבים חדשים לשנה חדשה

ולמי שרוצה להתנסות לפני שנרשמ.ת לקורס.

סדנת “מקצבי מרחב וזמן” – בקישור הזה. ההרשמה החלה, מספר המקומות מוגבל.