“אנו רואים את האור מגולף בידי הצללים, מרגישים את החדווה צומחת מתוך הצער;

את ההווה מרחף בין העבר והעתיד.

בין ניגודים אלה, מתקיימת תחושה של תנועה המחדשת את הבהירות של כל אחת מהחוויות”

אירמגארד בארטנייף

לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עברתי לי לתומי על הפוסטים שכתבתי בשנה האחרונה, ממש מאז לפני פסח תשע”ט. הפוסט של-לפני-פסח עסק בהרגלים שלנו, וכיצד נעשה שינוי בתגובות האוטומטיות שלנו בתקופה זו. לקריאת הפוסט, ושימת לב כמה השתנו אורחותינו ותגובותינו בחודש האחרון, אתם מוזמנים להקליק כאן.

 
בדיוק לפני שנה התחלתי ללמד סבב של סדנאות (אותה הסדנה במיקומים גיאוגרפיים שונים) שנקראו – “להתייצב בעין הסערה” ועסקו בדרכים תנועתיות להרחבת רפרטואר התגובות שלנו לסערות הנקרות בחיינו. הסדנה נבנתה סביב התימה התנועתית של יציבות—-תנועתיות, ובחנו בה דרכים שונות בהן תימה זו מופיעה בחיינו, וכיצד ניתן להיתמך בהתנסות התנועתית כדי להרחיב את מוכנותנו בשעת הצורך למצוא יותר יציבות או תנועתיות, או שתיהן, בחיים האישיים ו/או המקצועיים שלנו.

 
נקודת המוצא בסדנה, כמו בכל דרך העבודה התנועתית בה אני עוסקת, היא שאפשרויות התנועה שלנו עשירות בהרבה מהשימוש הרגיל שלנו. הרחבת הרפטואר התנועתי שלנו, העשרתו ושכלולו, מהווים חלק מהמערכת החיסונית הגופ-נפשית שלנו. היכולת, ובעיקר המוכנות שלנו, לנוע בדרכים שונות – מאפשרת לנו להתנסות בדרכי תגובה שונות לסיטואציות חיים ומאפשרת לנו להיות עמידים יותר כש”הרוחות מתחילות לנשוב מהמזרח”… (“הקוסם מארץ עוץ”).

 
הדפדוף בפוסטים גילה לי כי בשנה החולפת כתבתי בעיקר על החשיבות בהאטת קצב, בעצירה רגע לפני שאנו קופצים להגיב באופן הרגלי, על דרכים להשתמש בגוף כדי לפעול וללמוד באופן יעיל ונכון יותר, והרבה – על אמבודימנט ועל הצורך להחזיר את עצמנו בנוכחות מלאה אל הגוף ואל המרחב בו אנו נמצאים. “little did I know…” כמו שאומרים הבריטים. חשוב לזכור להיזהר במשאלותינו.

 
משבר הקורונה תפס אותי באמצע תנופת עשייה ששיאה היה אמור להיות בשבוע שעבר. למי שאינו יודע, ב-3 ספטמבר 1996 (לפני עידן ועידנים… 48 שעות לאחר שנחתתי בנתב”ג מ- 8 שנות לימוד ועבודה בלונדון), התייצבתי לעבודתי החדשה בתיכון לאומנויות “רעות” בחיפה, אשר אז עוד נקרא “תיכון ויצ”ו לאומנויות”. מאז נקשרה נפשי בבית הספר, ומכאן לשם, אני בהדרגה הופכת להיות מחברי הסגל הוותיקים יותר. אני מלמדת תנועה, כוריאוגרפיה ויוגה-פילאטיס לשחקנים ורקדנים, על בסיס שיטת לאבאן-בארטנייף. בני הנוער, אותם אני פוגשת פעמיים בשבוע ליום עבודה המתחיל סביב 9 בבוקר ומסתיים סביב 6-9 בערב, שומרים אותי צעירה, מעודכנת למדי, יצירתית ובעיקר – שמחה. במשך 24 שנים, מעטים היו ימי שני או חמישי (ימי ההוראה שלי) בהם נעדרתי, או סתם חשבתי לי “אוף…שוב לתיכון….”.

 
בחודשים שקדמו ל ‘עכשיו’ עבדנו לקראת הפקות ומבחני בגרות, לקראת מופע שנתי ותרגילי יצירה אישיים. היקף הזמן והאנרגיה שהשקענו – לא נתפס כמעט, מזווית ההתבוננות השקטה שלי מהחלון החוצה בימים אלה.

 
את התלמידים היקרים שלי אני מלמדת עכשיו דרך הזום, פוגשת את כולם פעמיים בשבוע, ימי הוראה ארוכים, הכנה של שיעורים, מצגות וכל מה שנדרש כדי לעבור מהמדיום התלת מימדי והבלתי אמצעי של הסטודיו אל המסך השטוח. הם, באופן שנוגע בנימים רגישים מאד בליבי, מתייצבים בשמחה מהעבר השני של מצלמת הזום, ואנחנו ממש לומדים ביחד ומגלים דרכים יצירתיות חדשות. את השיעורים הראשונים ניהלנו 3 ימים לאחר שנפרדנו פיזית, והם הסתיימו בדמעות, אבל עכשיו – הי…אנחנו כבר עמידים יותר. אל תקלו ראש, העמידות הפיזית והרגשית הזו מאפשרת להם (ולי) לתפקד באופן חיובי יותר בכל הבלגן הזה.

 

 

התוכניות שלי, כמו של רבים אחרים ושלכם – כמו נשאבו ליקום אחר באותה סופת טורנדו מהמזרח, וחודש לאחר תחילת הסערה, כולנו נמצאים בתוכה. כמו דורותי ב”קוסם מארץ עוץ”, אנו מקווים שבסופה של הסופה ננחת בשלום ומבינים שהעולם שנמצא כשנפתח את הדלת, לא יהיה אותו זה שעזבנו לפני הסגרים למיניהם.

 
אבל, למי שיודע, בליבת סופת הטורנדו ישנו מרכז שקט ומוגן בו ניתן להיות בשקט ולא להיסחף עם הרוח המשתוללת. זהו “עין הסערה”.

 
באותה סדנה שלימדתי לפני שנה – “להתייצב בעין הסערה”- עסקנו במוכנות שלנו לשינוי, בדרכי השתנות שונות ובאופנים בהם ניתן להתייצב בתוך מה שנע ומשתנה תחת רגלינו. באמצעות תנועה בחיבור לנשימה ולקשר שבין מרכז הגוף וקצוותיו ולמרכיבי תנועה נוספים – חזרנו וגילינו את הגוף כבית הפרטי, בתוכו אנו יכולים למצוא ביטחון והגנה, ומתוכו אנו יכולים לצאת אל העולם. היכרנו טוב יותר את הבחירות שאנו נוטים לעשות, והתנסינו בכאלה שאינן נמצאות לנו “בתוך השרוול”. כמו כן, למדנו תרגילים ספציפיים ה’מחווטים’ מחדש את הקשרים שבין המוח והגוף ומאפשרים לנפש לשכון בתווך בשקט גדול יותר.

 
בימים סוערים אלה, אני רוצה להזמין את מי מכם שרוצה, להצטרף אלי לסדנת זום – “למצוא שקט בליבה של הסופה”, סדנה בה נוכל להתחבר שוב לבית שהוא הגוף. ננוע באופן שיסייע לנו לחזור ולחוות את עצמנו כמערכת מאורגנת ומחווטת כהלכה – מהגוף אל הנפש. בימים בהם אנו נדרשים להתפצל בין עבודה מהבית/ילדים/הורים/פעולות יומיומיות שהפכו לארגון דמוי מבצע צבאי (עיין ערך ‘קניות’) – האפשרות לחזור ולמצוא את המרכז הזה – הינה חיונית לבריאותנו.
בנוסף, נלמד במפגש תרגילים ייחודיים המחזקים את המערכת החיסונית של הגוף, מסייעים בריכוז ומשקיטים באופן כללי את ה’באזזז’ שרץ לנו בראש ובלב.

 

 

הסדנה ניתנת במתנה ללא עלות, בשני תאריכים שונים, והיא דורשת:

הרשמה,

קצת מקום בבית לנוע

ובעיקר- סקרנות ופתיחות להתנסות. אם התיכוניסטים שלי יכולים – אז אתם לא?!

לפרטים והרשמה – הקליקו כאן.