גם דברים טובים מגיעים בצרורות.

כך, מצאתי עצמי לאחרונה ‘מבוקשת’ על ידי שלוש קבוצות תאטרון חובבים/קהילתי לסייע להם בכוראוגרפיה להצגות שלהם. שתי הצגות בוגרים –  “אורזיהמזוודות” של חנוך לווין, ומחזה מקורי שנוצר ונכתב על ידי חברי קבוצת תיאטרון קהילתי ועוסק ביחסי דת-חברה בקהילה קיבוצית, ועוד – הצגת ילדים מוזיקליתקסומה – “הזנב השמן של הנומה”, על פי ספרו של יהודה עמיחי.

כן, חיי תרבות שופעים יש גם בפריפריה, והרבה דחף יצירתי.

האמת, ניסיתי לעצור בעצמי מלומר “כן”, כי עסוקה אני מאד גם כך עם שני קורסי לאבאן (בכפר סבא ובגליל המערבי) שרצים במקביל, ועם ההוראה הקבועה שלי,ובכל זאת – לא יכולתי שלא לקפוץ על הקרון ולהשתתף בחדוות היצירה.

בכל אחת מההצגות הוזמנתי כשכבר חלק גדול מהעבודה נעשה. עדיין יש לנו דרך לעשות בתיאטרון בארץ עד אשר התנועה וה’כוריאוגרפ/ית’ (= מי שמסייע בהבנת הדמויות דרך תנועתן ויצירת התנועה בהצגה) יהיו חלק מהתהליך מלכתחילה, אבל זה גם חלק מקשיי התקציב של תאטרונים, ובוודאי אלה הקהילתיים.

הגעתי, כשאני מנסה במהירות לתפוס לא רק מה נדרש בהצגה/בסצינה מסוימת, אלא גם כיצד אני יכולה להגיע לתוצאה שתשמח אותי ואותם באופן הנכון והיעיל ביותר. זמן, כידוע לנו, שווה כסף- אפילו שבחלק מהזמן אני עובדת בחינם או חצי חינם. קשה לי לעמוד מול פרצי יצירה של אנשים שמקדישים ממיטב זמנם כדי ליצור משהו ללא כל מטרת רווח. אני עובדת כשאני משתמשת בעקרונות שיטת לאבאן להבין וליצור הרמוניה מרחבית, עניין ובנייה דינאמית של המתרחש ושימוש עשיר ומגוון בגוף וחלקיו.

בכל אחת מההפקות, מסיבות מוכרות (= תת-תקצוב של תיאטרון קהילתי, ועל אחת כמה וכמה זה שבפריפריה) האביזרים וה’פירוטכניקה’ מינימליים ביותר,      שלא לומר ‘עלובים’, אם אנו מעבירים אפילו חושבים על מה שנראה במופעי החנוכה על הבמות ובטלוויזיה. על הבמה מולי- כורסא ותיבת נצרים שבורה למחצה,  או גליל נייר המשמש כרקע להתרחשות.

אהההה… או אז קורה הנס!!

דווקא ה’עוני’ של האמצעים מהווה קרקע עשירה להמצאות. תיבת הנצרים השבורה מוחלפת בתיבת קרטון-עץ חזקה מעט יותר, ההופכת בידי נגר חובב הן לתיבת אוצרות, הן למיטה והן לאמבטיה, ואפילו – למעין ‘קן לינשופים’. גליל הנייר שברקע נחתך ומעוצב ונפתחים בו חלונות דרכם מציצות דמויות משתנות, עששיות קטנות מאירות תנועה ועצירה ויוצרות דרמה, ו…באנו חושך לגרש, בעיקר בימים של נאמנות בתרבות.

איזה אושר ואיזו חדוות יצירה. בכל פעם אני חוזרת מחזרה, כשבתוכי מלקק שפתיו בהנאה רבה חתול מדושן עונג, הנזכר כיצד קופסאות קרטון מהמפעל שצופו בטפטים צבעוניים הפכו לרקע צבעוני והדור לנגנים ולקוליסה מאחוריה ניתן להחליף בגדים על הבמה. כמה מהנה ליצור תמונה בימתית באמצעים כל כך פשוטים, ללא פירוטכניקה, בלי במות נוסעות ותאורות ב-360 מעלות, קצת דמיון, הרבה גוף ותנועה ואהבה וכבוד לתאטרון ולצופיו.

בעידן בו אנו ממעטים ליצור ידע וחוויה, הילדים ואנחנו מרותקים למסכים ולדברים שמישהו אחר כבר יצר, וצורכים אותם באמצעים דיגיטליים –

כל הזדמנות לייצר דבר אמיתי משומדבר אמיתי- היא בגדר נס.

אז לא, זו לא “הבימה”, לא הטלוויזיה, ו’קופה’ לא עושים פה. שכר כמעט ואין, מלבד שכרה של העשייה עצמה ושכרו של הלב.

אהההה… אבל שכרו של הלב- שווה גם שווה, שלא להזכיר את שכרו של המוח היוצר שמעליו.

נסו לזכור זאת בפעם הבאה שהילדים או הנכדים מושיבים אתכם בפעם ה-20,000 לצפות בהם מציגים לכם את ההצגה הזו שאין לה עלילה, סוף או פואנטה, אבל היא מבוצעת באמצעים עצמיים בלבד, יש בה סדין שהופך למסך, כובע קסמים ובובה שהופכת למפלצת – שבו, צפו ותיהנו. והכי חשוב- בלי הסלולארי.  הילדים האלה מתאמנים ביצירת ידע וחוויה, ולא רק צורכים אותם, כפי שיעשו כשיגדלו מעט, 

ויתקשו למצוא שמחה והתרגשות באייפון X5000 כמו שמצאו אז בסדין, בובה וכובע.

ואם גם אתם רוצים לשנות ולהעשיר את חייכם ב סדנת תנועההקליקו כאן והצטרפו אלינו כבר עכשיו.

מחפשים סדנת תנועה מרגשת? זה הזמן להתקשר 054-4643230 וליהנות משיחת ייעוץ חינם שתשנה את חייך