“אני כבר קופצת אליכם”
“אולי תקפצו לקפה”?
“שיקפצו לי!”
“… מה הוא קופיייץ?!”

טוב, שלא כמו את השימושים האחרים בשורש ק.פ.צ., את הרפליקה האחרונה מהמערכון הידוע של הצמד אריק את אורי (איינשטיין את זהר) בתוכנית המיתולוגית “לול” על חידון התנ”ך והסודני (המלאה מן הסתם בהרבה הערות מהסוג הבלתי-קורקטי בעליל) מכירים כנראה יותר הותיקים שבקוראים. אבל היא ‘קופצת’ לי לא פעם, כשאני מגיעה לעסוק בסוגיית ה’קפיצה’; זו הנוגעת במוכנות שלנו להיפרד מהקשר הפיזי עם הקרקע והתחברות אל תחושת הריחוף, הניתוק, החופש, וגם הפחד מהלא יציב ולא נודע.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני תמיד אהבתי לקפוץ.

מעל שלוליות, מגדת נחל אחת לשניה, מהמקפצות של הבריכה (גדלתי בבריכה בה היה “האזור העמוק” בעומק 4 מטר והיו 3 מקפצות למים, הגבוהה מהן בגובה 3 מ’), קפיצת ראש למים, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, וטרמפולינה, כמובן. מתתי על המשחק 4 מקלות, על קלאס בו קפצנו ממשבצת למשבצת, מרגל אחת לשתיים ומשתיים לאחת. אהבתי מאד לקפוץ בשיעורי המחול, בעיקר את הקפיצות הגדולות מ’הפינה’ (קפיצות החוצות את הסטודיו בקו אלכסוני מפינה מנוגדת אחת לאחרת). הקפיצות היו רגעי החופש שלי.

אהבתי מאד את תחושת הדחיפה של הקפיצה, שדרשה ממני לאסוף את כוחותי ולרכזם לנקודה ספציפית במרחב ואז את ה’פיצוץ’ של הרגע בו אני נשלחת לאוויר בשיא כוחותי באותו הרגע. למי שלא קופץ הרבה, אבל שוחה, רגע הקפיצה דומה לרגע הדחיפה מקיר הבריכה בדרך לבריכה הבאה, ותחושת המעבר ההידרו/אווירו-דינמית דרך ה’חומר’ (מים/ אוויר). גם כשהתנשמתי והתנשפתי, כשהייתי עייפה, תמיד הייתי מוכנה לקפוץ שוב. אמנם חרדתי לעתים מקפיצות בהן היה צריך להקפיד שלא לפספס את ה’קו’, כמו בקפיצה לרוחק, אבל מהפעולה עצמה – תמיד נהניתי.

עם השנים, כשהפסקתי להיות רקדנית פעילה, והתחלתי ללמד מחול ותנועה, מן הסתם – קפצתי פחות. אמנם, כמורה, ‘גנבתי’ הזדמנויות רבות לקפוץ עם תלמידי, ופעמים רבות הצטרפתי אליהם ולא ‘רק’ הדגמתי או צפיתי בהם מן הצד, פשוט נהניתי לפרוץ אל המרחב הפתוח ולעוף, וממש רק בהריונות הפסקתי לקפוץ לקראת סופם, אבל מן הסתם – קפצתי פחות.

עם הילדים שלי – קפצתי, דילגתי, על רגל אחת והשנייה, על שתיים ובכל הכיוונים, אבל היו אלה קפיצות אחרות, שדרשו ממני פחות ריכוז מאמץ. באימוני היוגה (אשטנגה) קפצתי במעברים בין תנוחות ונהניתי להעביר יותר תפקידי דחיפה גם לזרועות.

למה ‘קפצה לי’ הקפיצה היום?

בעקבות מפגש/שיחה עם קולגה, שהתבונן בילדו מתאמן בקפיצות למשחק כדורגל, ואיך נראה לו שכאשר הנער קופץ- הוא לא באמת ‘קופץ’. שוחחנו על קפיצה ומהותה. מהתיאור שקיבלתי נשמע לי  שלמרות שכל מכניזם הקפיצה נמצא בפעולת הנער, משהו באופן בו עוברת התנועה מכפות הרגל דרך הקרסוליים, אל הברכיים ואל מפרקי הירך – אינו מעביר את הכוח באופן יעיל.
כי בעצם… מה יש בה בקפיצה?

יש בה התנגדות מרוכזת לכוח המשיכה ואיתגורו באמצעות דחיפה מהקרקע ושליחת הגוף הרחק מהקרקע כלפי מעלה וכיוון כלשהו נוסף (לרוב). היא יכולה לבוא לבדה, או בשילוב עם פעולות נוספות כגון סיבוב, תנועות זרועות ורגליים ואפילו גו.

ולמעשה, על מנת שנוכל לבצעה, כלומר, על מנת שנוכל להתנגד לכוח המשיכה, אנחנו צריכים קודם לכן – להתחבר אליו. הגוף צריך לחוות את החיבור אל הקרקע, כדי שיוכל ביעילות לדחוף ממנו, ואנחנו צריכים תנועה מתואמת בזמן העוברת מכפות הרגליים, או מבסיס הדחיפה הגופני, דרך המפרקים הסמוכים אליו בזה אחר זה כדי לאפשר לכוח להגיע אל מרכז הכובד של הגוף (בגדול – אזור האגן) ולהניע אותו הרחק מהקרקע.

על מנת שתנועה מורכבת כזו תתרחש באופן יעיל והרמוני (כן…יש קשר בין יעילות והרמוניה), יש צורך בתיאום המגיע מתקשורת עצבית יעילה ונכונה בין חלקי הגוף. תקשורת זו, שמקורה בהתפתחות דפוסי התנועה שלנו בחודשי חיינו הראשונים, בנויה במקורה על רפלקסים. אחד מהרפלקסים האלה, הוא רפלקס ה TLR, בו עולה הטונוס בתאי הגוף הנמצאים במגע עם הקרקע. מטרתו של רפלקס זה אצל התינוק – לאפשר תחושת קרקוע ולאפשר התמסרות אל הקרקע דרך בסיס המגע. במקרה של רוב הקפיצות, בסיס זה הוא משטחי סוליות כפות הרגליים. הרפלקס כבר מזמן נטמע בדפוס מורכב יותר, אך תשומת לב לתחושת הקרקע תחת כפות הרגליים – חיפוש המגע הספציפי של תחושת הקרקע – מייצרת אפקט מקרקע דומה ומאפשרת לנו להתמסר עם משקל הגוף אל הקרקע.

 
וכך, מצאנו עצמנו, שני סקרנים חובבי קפיצות, מתאמנים על קפיצה תוך חקירה של השפעת אפקט תשומת הלב לתחושת כף הרגל על הקרקע, על יכולת הקפיצה, על תחושת הקפיצה, על גובה הקפיצה ועל הכיף של הקפיצה. והאמת, בכל פעם שהסבנו את תשומת ליבנו ושמנו את ‘עצמנו’ תחושתית בתוך כפות הרגליים – הקפיצות שלנו היו גבוהות יותר, מאומצות פחות, והרבה יותר כייפיות.

רסיסי חופש.

והנה גליה המקסימה מבצעת את מה שכתבתי עליו, ממש כאילו קראה את הפוסט.  

על זה נאמר – ללא מילים…

אז בפעם הבאה שאתם ‘קופצים’ – לחנות/ לבקר חברים בסוכה/מעל לנחל או לתוך המים – נסו לשים את התודעה שלכם במגע כפות הרגליים (בתוך הנעליים או בלעדיהן) עם המשטח שתחתיהן, וספרו לי איך היה.
חג קפיצות שמח!