מה אתם יודעים על האוריינות התנועתית שלכם, ואיזה ‘ציון’ הייתם נותנים לעצמכם בתחום זה?

 

את המילה אוריינות פגשתם אולי כבר במהלך השנים האחרונות, אבל אני משערת שבעיקר בהקשר של לימודים אקדמאיים שלכם או של ילדיכם בבית הספר. פירוש המילה אוריינות הוא “היכולת של אדם להשתמש במיומנויות נרכשות לצורך העברה וקליטה של מסרים. למשל, אוריינות של קריאה וכתיבה”.

 

 

ילד הוא אוריין בקריאה ובכתיבה כאשר הוא לא רק מזהה אותיות אלא מסוגל לקרוא ולכתוב מילים ומשפטים, להבין וליצור משמעות מהן ולתקשר כך עם סביבתו. ישנה אוריינות מתמטית, אוריינות באנגלית, אוריינות מוזיקלית, וכדומה. אפשר לומר שאוריינות היא חלק מאינטליגנציה בתחום מסוים.

 
כאשר אנו מדברים על אוריינות גופנית או תנועתית, אנחנו מדברים על היכולת של הילד/ אדם להבין את גופו ותנועתו, להיות קשוב למצבו הגופני והתנועתי, להיות מיומן בתנועה מסוגים שונים כך שיוכל לבחור לו את הפעילות הגופנית המתאימה לו בשלבי החיים השונים בהתאם למצב גופני, נפשי וחברתי. אדם שיש לו אוריינות גופנית יהיה לרוב בעל מוטיבציה, ביטחון עצמי, יכולת גופנית, ועם הבנה וידע כיצד לבצע פעילויות גופניות ברמה אישית בתקופות שונות בחיים. כדי שנוכל לפתח מיומנויות והבנה תנועתית ולהיות אורייניים, אנו זקוקים ל’מצע גידול’ מסוים. ‘מצע’ זה הינו אבני הדרך התנועתיות אותן רכשנו ופיתחנו בחודשי חיינו הראשונים ובשנות הינקות.

 
אנו נולדים עם פוטנציאל גדול שבסיסו הוא הרפלקסים הינקותיים, איתם אנו מגיעים לעולם. אלא, שרפלקסים אלה מכוונים להישרדות בלבד, ולמעשה כל התפתחות אחרת היא ‘בידינו’ (ובידי מטפלינו היקרים – הורים, מטפלות, גננות וכד’): שיווי משקל, קואורדינציה, ופוקוס, למשל, הן מיומנויות יסוד הכרחיות אותן אנו מפתחים רק כאשר הגוף שלנו מקבל את האישור לעשות את מה ש’תוכנית האב’ איתה הגענו לעולם אומרת לו לעשות וזה… לזוז, לנוע.

 
לפני מספר ימים, בטיול שבת גלילי, ראינו פרה שאחריה מדדה בקושי עגלה קטנה שנראתה עדיין רטובה. העגלה, שבקושי עמדה על רגליה, גלשה מאחורי אימה במורד הגבעה. בירור קצר עם הרועה הבהיר כי היא נולדה שעתיים קודם לכן. תינוק אדם בן שעתיים, במקרה הטוב, מבצע את מה שנקרא “זחילת שד” שזו התקדמות רפלקסיבית דמויית תולעת באמצעות עמוד השדרה אל כיוון פטמת האם לאחר שהונח על בטנה. זהו מאמץ חשוב ומשמעותי לקשר שבין התינוק והאם, מסע אשר אורך מספר דקות לא מועט ובסופו מגיע התינוק אל הפטמה המיוחלת שהיתה כל הזמן במרחק כ-5-10 ס”מ מראשו מלכתחילה.

 
כן, שלא כמו העגלה שדידתה מספר קילומטר מהשדה הביתה, שעתיים לאחר שנולדה, גור הדולפין או הלוויתן אשר שוחים מיד עם היוולדם, גור האדם הוא היונק היחיד אשר נזקק לחודשים רבים, ויותר משנה, מאז שנולד ועד אשר נעמד על רגליו ונע בחופשיות במרחב.

 
על מנת שנוכל לבצע את המסע מהלידה ועד להליכה וריצה במרחב, אנו זקוקים לכך שמטפלינו האוהבים יצאו לנו קצת מהשטח ויאפשרו לנו להתנסות בתנועה בחופשיות. רק כך תוכל מערכת העצבים שלנו להתפתח דרך ההתנסויות בהן מבשילים הרפלקסים הינקותיים שלנו והופכים להיות רפלקסים של יציבה.

 

 
היכולת להרים ולהחזיק את הראש, להתגלגל, לשבת ישר, לשמור את הראש בקו היציבה הדינאמית, לזחול בתנועה מוצלבת, ואז לעמוד ולהתנגד לגרביטציה הן יכולות עצומות במונחים של התינוק והפעוט, והן מכינות אותו לחיים של שליטה סנסורית ותנועתית. בסופו של התהליך הוא יוכל לשלוט בטיל מונחה עוצמתי, גופו שלו. אולם, במקרים בהם מתפספסים אחד או יותר משלבים התפתחותיים אלה, הילד עשוי להרגיש חוסר ביטחון בניווט ושליטה בגוף. אז טיל זה עשוי להפוך למטרד ו/או סכנה.

 

 
כמבוגרים, כאשר אנו מרגישים שמשהו בחיווט הפנימי שלנו אינו לגמרי ‘זה’, אנו נוטים לפרוש ולהתרחק, להסתגר בתוך עצמנו, להגיב בתוקפנות למצבים ‘נורמליים’ ולהימנע מסיטואציות לא מוכרות. במקרים טובים אנו נזכור שמצב זה יכול להיות זמני. אולם, אצל ילדים המערכת הנוירולוגית אינה כה מפותחת והנוירונים אינם מבשילים מהר מספיק כדי להתמודד עם החיים. ילד שמרגיש שאין לו שליטה על גופו, יאבד את ההנאה מלהיות בגופו ואת האמון ב’כלי הרכב’ הזה שאמור לקחת אותו מדבר לדבר. הוא לא יסמוך על הגוף שהוא יעשה את רצונו.

 

 
אוריינות גופנית, שהיא השליטה במיומנויות תנועה ותקשורת מורכבות המבוססות על אבני הדרך התנועתיות הראשוניות, מספקת לילד את ההנאה הבאה מהביטחון שהגוף יעשה את רצונו. זו ההגדרה הקוגניטיבית לתחושה ולחוויה הפנימית של “אני יכול/ה לעשות את זה!”. זו המוטיבציה לדחוף את המיומנויות אל מעבר ליכולות. זו היציאה מאזורי הנוחות. יש ילדים שעבורם יציאה זו היא היכולת לבעוט בכדור או לקפוץ לגובה, לאחרים – היכולת לשבת בשקט.

 

 
כאשר יש לנו יכולת לשלוט בתנועתנו, אנו מרגישים שייכים יותר – לעצמנו, לסביבה. אנחנו מרגישים רצויים. היא הבסיס לאוריינות הרגשית שלנו. כאשר אנו חסרים יכולת זו, אנו מרגישים זרים בתוך עצמנו ואורחים לא רצויים בסביבה. זו חוויה של סטרס, הדומה למה שהייתם מרגישים לו קיבלתם במתנה צעצוע משוכלל שיוכל למלא את משאלות ליבכם, רק שהצעצוע הגיע ללא הוראות הפעלה ואין לכם מושג מאיזה כיוון להתחיל להרכיב ולהפעיל אותו (זו חווית התסכול המוכרת בהרכבת רהיט של איקאה, כשלא ברור מאיזה כיוון להסתכל על התרשים, אבל תכפילו ב-5 לפחות). מטאפורית, סופו של צעצוע זה (הגוף שלנו ואנחנו בתוכו) להישאר בקופסה שלו מונח באיזו קופסה, בזמן שאנחנו מסתובבים בעולם עם איזו ‘קליפה חיצונית’ בדמות גוף שאיננו מכירים ואולי כבר מיואשים מלנסות להכיר.

 

 
לעתים קרובות, ויותר ויותר בעידן טכנולוגי זה ובשנה זו, כל זה יכול להיות תוצאה של רפלקסים שלא עובדו דיים כדי להבשיל ולהתבגר, מיומנויות ושפת תקשורת תנועתית שלא פיתחנו מספיק כיוון שוויתרנו על האפשרויות וההזדמנויות להתנסות בסוגי תנועה שונים, כיוון שבתקופות מסויימות השארנו את הצעצוע המשוכלל שהוא אנחנו בקופסה בפינה בזמן שהקליפה המשוכללת פחות שלנו הסתובבה בעולם. זה אנחנו, או ילדינו, או תלמידינו, או מטופלינו, או האנשים שאנחנו פוגשים במשעולי החיים השונים. רבים הילדים והאנשים המסתובבים בעולם כשמערכת העצבים התנועתית והרגשית שלהם אינה בשליטתם והאוריינות התנועתית שלהם מוגבלת או לא משוכללת דיה.

 

 

 

כדאי לשים לב באופן מיוחד למה שקרה לנו בשנת הקורונה – כמה החלדנו תנועתית, כיצד הצטמצמה והשתטחה תפישת המרחב שלנו, כמה נדחקה התנועה ממקומה בראש מרכיבי התקשורת הבינאישית. אני רואה זאת על תלמידי התיכון אותם אני מלמדת בזום. עד כמה הם מכוונני מצלמת המחשב והחזיתיות שהיא מביאה, גם כאשר הם מקבלים משימה תנועתית תלת מימדית. השטחה מרחבית מביאה עמה גם השטחה מחשבתית, והצבתנו אל מול המסך השטוח משפיעה גם על החשיבה שלנו. אני מאמינה כי גם מסיבה זו מאבדים הילדים את המוטיבציה לחשוב קצת יותר לעומק בלימודים בזום. יש קשר בין מורכבות תנועתית-מרחבית (תלת מימדיות) ומורכבות מחשבתית. לא סתם אנו משתמשים במונחים מרחביים גיאומטריים כשאנחנו מדברים על רמת המורכבות של החשיבה. ו… כן, האוריינות התנועתית היא גם הבסיס לאוריינות הקוגניטיבית שלנו.

 

 

כדי להיות אורייניים בתנועה איננו נדרשים להפוך לנינג’ה או לרקדנים מקצועיים. אוריינות היא היכולת להבין את עצמנו, להכיר בחוזקותינו ויכולותינו ולהתאים לעצמנו את הפעילויות התנועתיות הנכונות לאורך מסע החיים. אוריינות פיזית (גופנית-תנועתית) היא היכולת להתאים את גודל הצעד לתנאי השטח, היא השימוש במידת הכוח הנדרש כדי להרים חפץ מהרצפה, היא היכולת להתאים את עוצמת החיבוק למידות התינוק אותו אנו נושאים, היא השליטה בגודל מחוות הזרוע אותה אנו מבצעים על הבמה, היא המודעות למה שגופנו משדר כשאנו שמחים או כועסים והיכולת לפעול ולתקשר דרך תנועה. אוריינות פיזית היא הבסיס לכל סוגי האוריינויות האחרות בחיינו.

 

 
איך מפתחים אוריינות גופנית ותנועתית? באופן המתומצת ביותר – נעים. באופן מורכב יותר: מגוונים, מגוונים ומגוונים את המיומנויות התנועתיות הנמצאות בבסיס הפעילות הגופנית. כלומר, גם אם אתם עוסקים בעיקר בריצה, כדאי לעסוק גם בפעילויות שונות לחלוטין כגון מחול/ טיפוס/ צ’י קונג וכדומה. זה חשוב לא רק מהבחינה הפיזית ותרגול קבוצות שרירים שונות או תוספת גמישות לחוזק, אלא דווקא מהכיוון של היכולת להבין טוב יותר את הגוף ואת עצמנו דרך ריבוי המיומנויות והחלקים השונים בנו הנגלים דרך פעילויות אלה. חשוב וכדאי מאד לכלול בתוך הפעילויות שלנו גם סוג של תנועה סומטית, הדורשת מעורבות פנימית ומודעות גופנית ועצמית, כגון יוגה/ אומנויות לחימה/ פילאטיס/ לאבאן-בארטנייף, פלדנקרייז ושיטות רבות אחרות.

 

 
כיוון שהרפלקסים הינקותיים הם ערש התנועה שלנו, נפלא יהיה לכם ולכל אחד (בעיקר לאלה המתקשים יותר תנועתית) – לחזור ולעבוד על הרפלקסים הראשוניים ולתרגל את הבשלתם והטמעתם בתנועה. ניתן לעשות את זה בכל גיל, ובכל גיל גם תראו שיפור. בגילאים הצעירים נראה שיפור מהיר יותר,  כיוון שהמוח הצעיר יטמיע את העבודה מהר יותר, וניתן לראות השפעה זו על ילדים עם קשיי ריכוז, קושי במיומנויות מוטוריקה גסה ועדינה, קשיי קריאה וכתיבה ועוד. עם זאת, בניגוד למה שחשבו פעם, היום אנו יודעים כי המוח ממשיך ללמוד ולהשתכלל בכל גיל.

 

 לכן…

אם אתם רוצים להרגיש “בבית” אצלכם בגוף ובנפש, אם אתם מטפלים או מורים לתנועה ורוצים להבין את חשיבות הרפלקסים בתנועה שאתם מלמדים, או מחפשים לעזור לתלמיד/מטופל להרגיש שייך לעצמו ולסביבה, מדוע לא תצטרפו גם אתם לסדרה של שיעורים שתיקח אתכם בדיוק לחיבורים האלה של גוף – רפלקסים – תנועה – רגש – חשיבה?!!

מתחילים ב- 3.3.21 ועדיין אפשר להצטרף.

את הפרטים תמצאו כשתלחצו על הקישור הזה.