מבלי לעצור

מבלי לעצור
אינני מבחין
בנהר הזועם שאני לכוד בו
אני מנציח את השיגעון שלי, ואת האכזריות של התרבות שלי
גופי מחכה בסבלנות,
בן ברית הנכון לעזור
אבל אני רץ הלאה.
הטרגדיה היומית של התעלמותי ממנו
ושל חיפוש הנחמה באבדון אכזרי
נעלמת מעיני.

(מארק וולש)

כל כך קל בחיים הפוסט-מודרניים העכשוויים להיבלע אל תוך מרחבי סייבר מרתקים ומרוחקים, ומדי פעם לצאת חזרה אל המציאות, כשאנו מנותקים מעצמנו, מגופנו, מרגשות אותם איננו רוצים או מעזים לחוות. אנו נתונים בראשינו, אוחזים איכשהו בקצוות היריעה של החיים היומיומיים ומקווים שנחזיק מעמד עד להפסקה/חופשה/מנוחה הבאה.
באופן זה אנו הופכים להיות אורחים בגופנו ובסביבתנו, כשאנו מממשים באופן חלקי בלבד את הפוטנציאל של עצמנו ושל האפשרויות שלנו ליצור יחסים עם סביבתנו הפיזית והרגשית. חוויה זו מוכרת לרבים (אם לא לכל) מי שחי במאה ה-21, וזה כולל גם אותנו – אנשי התנועה/המשחק/הטיפול/ההנחיה למיניהם. גם אותי, כשאני עסוקה כל כך עד שאני מאבדת את הקשר עם האיתותים העדינים יותר של גופי, כשאני מקווה שאם רק אדחוף את הסלע עוד מעט במעלה ההר- אוכל לנוח. אבל, מי שמכיר טבען של פסגות – לאחר הפסגה הנראית לעין, נמצאת תמיד פיסגה נוספת, וכך עוד אחת ועוד, ומבלי משים- הפסקתי להקשיב גם לאיתותים ברורים יותר של הגוף המבקש הקשבה ומנוחה.
בבלוג זה החלטתי לכתוב קצת על המושג העכשווי (טרנדי, לעתים) “אמבודימנט”, מונח שאין לו תרגום ישיר לעברית. הפסקאות הבאות מתורגמות מתוך ספר חדש בשם “אמבודימנט” מאת מארק וולש (חם מהתנור, עדיין לא יצא לאור אפילו), מאמן להתפתחות אישית העושה זאת דרך החוויה ההוליסטית של גוף-תנועה-רגש-חשיבה. הספר עוסק בנושא האמבודימנט, אליו מתייחס וולש, בין השאר כמונח המתאר מצב של “חיבור לגוף” הכולל את הרבדים הפיזיים, הרגשיים, המנטאליים, ההתנהגותיים והאקולוגיים. אחד הדברים החשובים והמרתקים בעבודה על אמבודימנט הוא ההתייחסות ל’אקולוגיה’ לא רק בקשר אל הסביבה, אלא באקולוגיה של התנהלותינו האישית – הגופנית, החברתית, הפוליטית והבינאישית.

 

הספר הזה מרגש מאד בנושאים בו הוא עוסק, במבנה שלו המחבר בין האישי והאוניברסאלי, בסיפורים האישיים ובסגנון הכתיבה הפתוח, הישיר והמחוספס והמדוייק.
לכבוד השנה החדשה וחג סוכות, חג האחדות – אני מביאה לכם מעט מהספר, בתרגום חופשי ומעט תוספות שלי.

 

מדוע שנטריד עצמנו עם אמבודימנט? (מה יוצא לנו מזה?!)

כשאנו מתחילים לראות את גופנו כהיבט הנגיש לנו ביותר של עצמנו, אנחנו מועצמים באופן עמוק. זה כמו לקבל את המפתח או הקוד ל”מערכת ההפעלה”. אנחנו יכולים להכיר את עצמנו בעומקים חדשים, אנחנו יכולים לשנות את מצבנו ולפתח את מי שאנחנו. אנחנו מפסיקים להיות קורבנות. אנו מתחברים אל אנשים אחרים ומשפיעים עליהם באופן אפקטיבי יותר. אנחנו נעשים אתיים יותר. באופן הפשוט והעמוק ביותר, אנחנו תובעים בחזרה את ההומאניות שלנו ואת זכויות היסוד שלנו מעצם הולדתנו, בכך שאנו חוזרים חזרה הביתה, אל הגוף. (אני קוראת למצב זה “להיות נוכחת בחיי”, בניגוד ל”להיות נמצאת” בחיי).

 

10 סיבות מדוע שנרצה לפתח את האמבודימנט שלנו-

• כדי לדעת את מה שברור לחלוטין לכל מי שמתבונן בנו
• כדי שתהיה לנו יכולת בחירה כיצד להיות מי שאנחנו
• כדי שנוכל לנהל את רגשותינו (השפויים יותר ופחות) באופן מיומן יותר
• כדי שנהיה פחות “קוץ בתחת” (במקור- ביטוי ‘חמור’ עוד יותר…) בחלק גדול יותר של הזמן
• כדי שנהיה מנהיגים משכנעים יותר, הורים רגישים יותר, או מאהבים טובים יותר
• כדי שנוכל לרפא את ה’שיט’ שהורינו לא הצליחו לרפא, כך שלא נעביר אותו הלאה
• כדי שנוכל ליהנות יותר ולהעמיק כל הנאה, כי הכל נעשה טוב יותר.
• כדי שנפסיק לסבך כל דבר ונתחיל ליהנות מהפשטות של יחסים
• כדי שנהיה יותר יצירתיים
• כדי שנכייל ונחדד את תחושת מטרת החיים שלנו

 

 

ועוד 7 סיבות…

• כדי שנרגיש עמוק ‘בבית’ בתוך העור שלנו. שתהיה לנו תחושה גופנית של שייכות.
• כדי לשחק יותר בחופשיות עם ילדים, בכל הגילאים.
• כדי שנשתחרר מהתמכרויות, גדולות וקטנות.
• כדי שנהיה מחוברים טוב יותר לצרכים ולערכים שלנו, ונירמס פחות על ידי האג’נדות של אחרים.
• כדי שנהיה מושכים יותר באופן שאין לו קשר למבנה הגופני שלנו או לסטנדרטים ונורמות חברתיים של יופי
• כדי שנעשה את העולם מקום טוב יותר
• כדי שנרגיש חיים באופן מלא, ונהיה אנושיים באופן מלא

 

 

איך נדע האם אנחנו מנותקים מגופנו?

למצב הניתוק מהגוף, הנקרא גם ‘דיס-אמבודימנט’ ישנם כמה ‘דגלים אדומים’, המסמנים לנו שהגיע הזמן לעצור, לצאת החוצה לנשום אוויר/להוציא את מזרן היוגה/לנעול את נעלי הספורט/סתם להאט ולהיות ברגע. בחיים המודרניים, אין זה מפליא שכולנו – כולל אנשי התנועה והטיפול – מגיעים למצבי ניתוק מהגוף. אין טעם לשפוט את עצמנו, או להכות על חטא, זה אינו עוזר. ככל שנשים לב מהר יותר שזה המצב ונחזור לעצמנו- טוב יותר. לרוב המסע הוא ממצב בו איננו מבחינים שאיננו מבחינים, להבחנה בחוסר נוחות ולבסוף – הבחנה בהקלה כשאנו חוזרים הביתה.
אז מהם הדגלים האדומים? הנה כמה מהם:
• אנו שמים לב שאיננו שמים לב לגוף (בעייתי- כיצד מבחינים בחוסר הבחנה?)
• היציבה שלנו אינה מאוזנת
• אנחנו פוגעים בעצמנו בעבודת יתר, מתייחסים לעצמנו כאל מכונה תעשייתית
• הנשימה שלנו לחוצה ולא מווסתת
• הגוף כואב מרוב מתח (כתפיים, גב, בטן) או תשוש. זה יכול להרגיש כמו לחזור הביתה אל ילד כועס אשר הושאר לבדו יותר מדי זמן.
• אנחנו ממהרים. תחושה של דחיפות בזמן.
• הראש והפנים מרגישים כאילו יש בהם ‘חשמל חם’.
• אנחנו מפסיקים להקשיב.
• אנחנו מפתחים אטימות לגירויים חזקים כגון רעש.
• יש תחושה כללית של כיווץ והגבלה בגוף , כאילו שאנחנו בכלוב, מאבדים את תחושת ההתרחבות והרווחה של הגוף.

 

איך מתחברים חזרה לגוף?

כמה מהדרכים מתוארות למעלה, והן כוללות, כמובן, גוף ותנועה.

ישנן דרכים שונות בשיטות שונות, אך הן כולן מכילות מרכיבי יסוד כגון עבודה על נשימה, על מרכז הגוף,

האטה והקשבה לגוף, מוכנות להרגיש וביטוי אישי.

 

 

 איך משנים, או מפתחים את דפוסי ההתנהלות, כך שנהיה יותר באמבודימנט?

זה דורש לרוב למידה מעמיקה  וכלים שיחברו אותנו גם למקורות התנועה, הרגש והביטוי שלנו, ולסיבות בגללן נטשנו את ה’בית’.

בשנה זו אני מתמקדת בסוגיית האמבודימנט בלימודי, הוראתי ואף בחלק מהפוסטים שאני מתכננת בהמשך להעלות כאן.

זהו נושא שאין כמעט חשוב ממנו, בעיני.

 

 

ובינתיים-
 קורסי העומק בתנועה בשיטת לאבאן-בארטנייף בשנה זו, הבנויים כסדרות של סדנאות, מוקדשים לנושא האמבודימנט, כדי לאפשר לנו להיות “נוכחים במרחב חיינו”.

 

סדנאות ספציפיות נמצאות בקישור הזה לאנשי מרכז הארץ

 

ובקישור הזה – לצפוניים.

 

לקריאה נוספת על חזרה לנוכחות במרחב – היכנסו לקישור הזה. 

 

למידע על סדנאות שונות, להצטרפות ולהרשמה – היכנסו לטבלה שבקישור הזה ומצאו את הסדנאות הקרובות אליכם.

שנת תנועה מיטיבה לכולנו

להתראות בקרוב

מילכה